2008-03-24
כשחושבים על מוזיקה אפלה, האסוציאציות שעולות לראש, בין השאר, יתקשרו עם סולנים של להקות גותיות או דארק-מטאל שיש להן קצת יותר מדי איפור שחור בעיניים, ברזלים על הידיים ולפעמים רזומה קצר של שחיטת חתולים. פחות סביר יהיה לדמיין ארבעה נערים חמודים למראה מג'ורג'יה שהקימו לעצמם להקת אינדי. ואולי משם דווקא מגיעות תחושות שהן קצת יותר מטרידות. אני מדבר על התחושה שמתגנבת לך במעלה הגב כשאתה לא באמת מבין למה, הרי הבן-אדם שאתה מדבר איתו כבר שעה נראה מה זה בחור טוב וכיף להיות איתו, אבל עדיין יש משהו שגורם לך כל הזמן להסתכל על איך שהוא משחק בסכין שלו לפני שהוא נועץ אותו בשניצל שיושב לו על הצלחת. זה סוג מסוים של חוסר שקט, כזה שחשים כשרואים סרט של דיוויד לינץ', למשל. הדיסק החדש של מורוס ארוס רחוק מלגרום איזשהו התקף פרנויה, גם אם מדובר בילד בן ארבע או אפילו מישהו היסטרי במיוחד, אבל לאחר מספר האזנות לאלבום, אין ספק שיש פה משהו קצת יותר כבד ושחור מארבעה אול-אמריקן-גאייז שגילו את כפתור הדיסטורשן במגבר שלהם.
למורוס ארוס כבר שני אלבומים בדיסקוגרפיה, אלבומם הנוכחי יצא באוקטובר 2007, שנה לאחר אלבומם הראשון "I saw the devil last night and now the sun shines bright". מגוון ההשפעות על הלהקה הוא רחב וכל אחד יוכל לשייכו לענף אחר על העץ הגדול של הרוק. אבל כל זה לא חשוב, היות והרביעייה מג'ורג'יה מביאה משהו אמיתי משלהם למוזיקה. אפשרות אחת בניסיון להגדיר את הסאונד של הלהקה תהיה לדמיין איך לוקחים את כל הזבל והלכלוך ששוכב ברחובות צרים ומתחת לגשרים של ערים גדולות וזורקים אותם לתוך מכונה שתהפוך אותם לחשמל ואנרגיה טהורה. מורוס ארוס בקלות יוכלו לשמור על תל אביב מוארת בדרך הזאת לפחות לכמה שעות.
החספוס של הגיטרות הקלידים והתופים מהווה את הרקע המושלם לכוח העיקרי של ההרכב, שללא ספק מגיע מתוך הקול של זאק טיפטון, סולן הלהקה. במילים פשוטות אפשר להגיד שטיפטון לא בא לכאן כדי לשחק - הוא עומד כמו סלע ענק מאחורי כל מילה שיוצאת לו מהפה ואף אחד לא יזיז אותו מהכוונות ומהכנות שלו. הקול שלו אמנם לוקה, בשביל אוזניים מסוימות, בחסרונות גילו הצעיר, אבל לזאק, די בטוח, ממש לא אכפת.
מהשמיעה הראשונה ברור שאנחנו לא מתעסקים עם חבורה של ילדים שבאה להתפרע, יש במוזיקה של מורוס ארוס משהו כבד יותר שתופס ולא מרפה בקלות, אולי משהו שלא בצדק מזוהה רק עם מוזיקאים מבוגרים או ז'אנרים אחרים. כשזה מגיע לרוק הכי קל פשוט לקרוא לזה אופי ולמורוס ארוס יש אותו בכמויות.
קריאה בחוברת המילים (אותיות קטנות בלבן על רקע שחור הן לא האופציה המועדפת על אנשים עם קשיי ראיה) הופכת את העניינים באופן לא צפוי לקצת יותר אפלים. בניגוד לרוח הנעורים המתפרצת במוזיקה, הנושאים בהם ההרכב מתעסק קשורים לנושאים פילוסופיים יותר כמו אלוהים, או יותר נכון חוסר האמונה בו. חוטאים, קדושים וחוסר המשמעות של החיים חוזרים ועולים בשורות של רוב השירים, ויוצרים איזה מימד כבד ושחור לכל האנרגיות הבועטות שמורוס ארוס מייצרים.
באתר של הלהקה אפשר למצוא נושאים חשובים אחרים שתופסים את תשומת הלב של הארבעה- כתבה על הכוחניות של הסינים כנגד הטיבטים, יחד עם מאמר על מדיניות ההפלות הנוראה בניקרגואה. בניגוד להרבה להקות צעירות כיום, למורוס ארוס כנראה יש משהו יותר רציני להגיד לעולם, משהו שנדבק אלייך. ואם מישהו ירצה להתפרק עם אלבום רוק טוב, אפילו מצוין במקרה הזה, הוא בהחלט יקבל יותר ממה שהוא ציפה.
אופיר שלו
