2007-12-27
Destructor היו להקת ט'ראש-ספיד אמריקאית שזכתה לשבחים בשנות השמונים, כשב 1988 היא התפרקה בעקבות הרצח הטרגי של בסיסט הלהקה דייב לאניקה. הלהקה הספיקה להוציא אלבום אחד – Maximun Destruction ב 1985. 1988 גם היתה השנה שבה אני התחלתי לשמוע מטאל, התחלתי עם קלטות של אלבומים קלאסים כמו Blessing In Disguise של Metal Church ו Survive של Nuclear Assault, ומשם המשכתי הלאה, אבל על Destructor שמעתי רק כמה שנים לאחר מכן.
זה היה כששמעתי הקלטה שחבר שלי עשה מתקליט של הלהקה שהיה בבעלות חבר שלו, ומייד אהבתי את מה ששמעתי – ט'ראש-ספיד מטאל מיושן, אגרסיבי, סוחף. מהסוג שרק להקת מטאל אמריקאית אמיתית משנות השמונים יכלה הייתה לעשות.
ב 2003 הלהקה סוף סוף חזרה לפעול, הם הוציאו אלבום בשם Sonic Bullet ב 2003, ולאחר מכן EP בשם Storm Of Steel ב 2007, את שניהם לא הצלחתי להשיג לצערי. עכשיו, על סף שנת 2008, חברת התקליטים עשתה מעשה צדקה ושלחה לי את האלבום החדש שלהם – Forever In Leather.
אז איך הוא? נגדיר את זה ככה, המון להקות שהתפרקו בשנות השמונים ותחילת התשעים עושות קאמבק בשנים האחרונות, אבל מספר מצומצם מאד שלהן מצליח לעשות אלבום כל כך נכון, כל כך נאמן למקורות כמו ש Destruction הצליחו לעשות כאן.
זה נפתח עם Tear Down The Heavens, המנון ספיד מטאל כוחני שמראה כמה נסיון ואיכות אמיתית יכולות לעבוד לטובת להקה. ריפים מטאלים אדירים, הפקה בשרנית וחדה, והקול המעולה של הסולן דייב Overkill ג'סט, שהקול שלו עושה הרבה מעבר לצרחות שמאפיינות להקות ט'ראש ישנות בדרך כלל. הוא מצליח להכניס מלודיה לתוך ההגשה העוצמתית שלו, וכשזה משולב עם המטאל האגרסיבי של הלהקה הכול מתחבר לכדי שלמות מטאלית של ממש.
איך זה ממשיך? לכל מיני כיווני מטאל קלאסים, ובכולם הלהקה שוחה באופן מושלם. החל מהמנוני הבי מטאל כמו השיר הפותח, דרך שירי ט'ראש עצבניים כמו Skull Splitter ו Unleashed, ועד שירים שמגיעים לפאוור מטאל קלאסי כמו precision Devastation שמכילים מספיק מלודיה כדי להשביע גם אוהבי הבי מטאל עכשווי. יש בתוך החבילה הזו גם לידים מלודים מבריקים, תיפוף אנרגטי בלתי פוסק, ופזמונים שאותם תשרקו הרבה אחרי שהאלבום יגמר, אז מה רע?
כלום, כל מי שאוהב מטאל קלאסי חייב לעצמו את האלבום, כל מי שגדל על להקות העבר הגדולות של המטאל האמריקאי לא יכול להרשות לעצמו לפספס את האלבום הזה.
אלון מיאסניקוב
