2007-12-16
זה האלבום המלא השלישי של הלהקה ההונגרית הזאת, והראשון שלהם בלייבל השבדי I Hate Records, המתמחה בלהקות דום וסטונר. מרבית חברי הלהקה הגיעו מהרכב הונגרי וותיק יותר בשם Mood, שהחל דרכו עוד ב 1993, ובהחלט אפשר לומר ששומעים את הניסיון באלבום הזה.
אפשר לתאר את המוזיקה של ההרכב כדום מלודי, כזה שמושפע מאד מ Black Sabbath וגם Saint Vitus, אבל לוקח את הדברים לכיוון מלודי ופחות איטי. העובדה שיש להם סולן מלודי חזק והפקה מלוטשת מאד מעבירה את זה לצד הקליט יותר של הדום המלודי, וככזה זה בהחלט אלבום מוצלח.
החל מהשיר הראשון Buried 1000 Times נקודות החוזקה של הלהקה ברורות, ריפים בכיוון Sabbath עם מקצב ביניים טוב, השירה של הסולן גאבור הולדאמף מלודית למדי, מזכירה לפרקים את משייה מרקולין איש Candlemass באלבומים המוקדמים של הלהקה, גם אם אין לו את המנער או האיכות האופראית של מרקולין. בכל מקרה הוא עושה עבודה טובה ומעלה בכמה רמות את המוזיקה של הלהקה.
לגבי המוזיקה עצמה, שילוב של ריפים דומים עם מלודיות רכות יותר, שיושבת בעיקר על מקצבי בינים או כמה אטיים יותר, אבל בכל מקרה לא הולכת לכיוון של דום קודר או כבד מידי. השיר שאחרי הראשון – Nails For Crucifixion אמנם הולך לכיוון איטי יותר, אבל גם שם המלודיות חזקות מספיק כדי לעשות את זה קליט, וליד וואה-וואה שפורץ באמצע שוב מזכיר שירים של Black Sabbath.
שיר כמו November הולך למקום קצת יותר טרגי, דכאוני משהו, אבל שוב – הם לא מעבירים את זה מתוך כוונה להכביד יותר מידי. העובדה שהלהקה גם לא עושה פה שירי דום אפים של 15 דקות, משהו שפופולרי בסגנון, מעיד על זה שהם לא מנסים לעשות את הדום הכבד או האטמוספרי ביותר שהם יוכלים, משהו די מרענן בסגנון.
אז בגדול מדובר באחלה אלבום, מופק היטב, מלודי למדי, כזה שיעבוד יפה בקונטקסט של להקות כמו Candlemass או Solitude Aeternus.
אלון מיאסניקוב
