ביקורות
2007-12-16
להקת המטאלקור האמריקאית הזו הוציאה שני אלבומים בלייבל הקטן יחסית Facedown לפני שחתמה על חוזה על החברה העצמאית אך גדולה בהרבה Victory Records. מוזיקלית ניתן להגדיר את מה שהם עושים כמטאלקור מלודי משולב בשורשים של הארד קור מטאלי מסורתי, וגם מבחינת יכולת נגינה וגם מבחינת כתיבה נכונה של שירים אפשר לומר שהם עושים פה אלבום קור שעובד כמעט בכל קנה מידה.
הלהקה לוקחת ריפים שבדים אופייניים ומשלבת אותם עם אגרסיה של מטאלקור וברייק דאונס אופייניים, כשהסולן שלה – בריידי מרפי הוא העוגן שמחבר אותם להארדקור מסורתי יותר בכיוון Hatebreed. זה הקול האגרסיבי והנמוך שלו שעובד בשבילי, הרבה פחות מטריד מכל אותם סולני מטאלקור צרחניים ששולטים כיום ברוב הסצנה המודרנית של הז'אנר.
הלהקה מרביצה 3 שירים ראשונים ללא הפסקה במינון האגרסיה, שירים קצרים, כבדים מאד שלא יורדים לשנייה למשהו רך יותר. השילוב של הריפים המלודים הכבדים עם תיפוף רצחני ומרשים מאד מבחינה טכנית עובד טוב. אבל זה בשיר הרביעי שהם מכניסים גיוון, קצת מלודיה בשירה, ריפים מלודים יותר, זה יכול היה לצאת לא נכון, אבל איך שהוא זה עובד בשבילם.
המקום שבו זה לא עובד זה בשיר שאחרי, Wrathbreaker מכיל שוב כמה ריפים זכירים חזקים ומקצב תופים אדיר, אבל כאן נכנס סוג של שירה מלודית שנשמע חיוור ולא מספיק. כשהשירה הקורית האגרסיבית הרגילה נכנסת ברור שמשהו במשוואה לא עובד בשיר הזה, המלודיה לא תורמת – רק מחלישה.
הלהקה חוזרת למיקום הנכון עם שיר הנושא, שילוב של אגרסיה עם יכולת טכנית מרשימה מאד, בדיוק האיזון שצריך להיות בין מטאלקור מלודי למקצבים מסורתיים יותר של הז'אנר, כשהברייק דאון באמצע השיר יושב בול.
בקיצור, מעריצים של מטאלקור אגרסיבי לא ירצו לפספס את האלבום הזה, שילוב של חדש וישן בתוך עולם הקור, ועשוי היטב, אני די נהניתי ממנו.
אלון מיאסניקוב
