2007-12-02
שלמות. כבר מתווי הפסנתר הראשונים ב- The Tragedy, השיר הפותח באלבומה השני של The Pax Cecilia מרוצ'סטר, ניו-יורק, אין ספק שהם באמת מבינים, מכוונים ומיישמים את העובדה שמוזיקה היא אמנות. למעשה, המימוש מתחיל עוד לפני שהדיסק מתנגן ומקיף אותך בצלילים שמיימיים; The Pax Cecilia שולחים את האלבום ללא תשלום לכל החפץ בו. הוא בחינם, כמו שאמנות צריכה להיות.
עד שמגיעה המלודיה הראשית מהפסנתר ב- The Tragedy, כלי המיתר שמתלווים אליה כבר תופסים את כל תשומת הלב, ותחושת הזמן עלולה להיאבד אצל רוב המאזינים. הפסנתר נשאר נוכח לאורך כל הדרך אבל המצילות מתרסקות, השירה ממריאה לשחקים והדיסטורשן מחולק חופשי ב- Blessed Are The Bonds. בחלק מהמקרים זה עלול להישמע כמו
Pelican לו היו מובלי-פסנתר והרפתקנים יותר, באחרים זו
Maudlin Of The Well פחות מטאלית או
Kayo Dot פחות מורכבת, ובסופו של דבר גם השם
Godspeed You! Black Emperor מגיח מהפינה... אבל The Pax Cecilia היא לא עותק של אף אחת מאלה, היא אותנטית.
כיוון שלא קשורה בחוזה לחברת תקליטים, יכלה הלהקה להפיק עצמאית אלבום שלא יוצא במטרה "למכור" אבל למעשה- בגלל שהוא יצירה כנה וטובה מספיק – מצליח "למכור". נראה שיש תמימות דעים לגבי Blessed Are The Bonds בקרב מי שהספיק לשמוע אותו, בתור מתמודד מוביל על אלבום השנה בכל אותן רשימות "סיכום 2007 במוזיקה", ולא רק בגלל שהאלבום מחולק בחינם. הסיבה שבגללה האלבום הגיע לאן שהגיע, ועוד יגיע רחוק, היא בגלל שמדובר ביצירה שהיא מסע אפי מתוזמר-היטב, היושב על בסיס פסנתר יציב וכזה שלא ישאיר אפילו אדם אחד אפאתי.
מעבר להכללה בכל אותן רשימות, Blessed Are The Bonds יכול כבר להיחשב כאלבום קונספט על-זמני. הרעיון מאחוריו אלגורי, מופשט מאוד, כך שהוא פתוח למגוון משמעויות שונות, כאשר עמוד השדרה שלו (כפי שמובן מה
ליריקה, העטיפה המיוחדת והטון הכולל) הוא ביטוי רגשי חזק. במקום לספר ממש סיפור, עם דמויות ומבנה עלילה סטנדרטי, הלהקה החליטה להציג את הרעיון בצורה מינימאלית ומשוחררת יותר, כך שיוכל להגיע רחוק...האמנות מגרה את המחשבה, למעשה.
בהתחשב בעובדה שאפשר להגדיר את זה כפוסט-מטאל, הפסנתר מפתיע בנוכחות מוגברת ואל חמשת חברי הלהקה נוספו שלישיית מיתרים (שלישיית Canzoetta), מקהלה, וגם תרומות שירה נוספות שלא מתוך חברי הלהקה. ולמרות זאת, לא חסרים רגעים כבדים ועמוסים יותר (כמו The Machine או The Progress) והיצירה רהוטה מספיק גם לטעמם של אלה שלא בהכרח אוהבים צרחות בתור שירה במוזיקה שלהם.
הדבר היחיד שצריך לקחת למסע ב- Blessed Are The Bonds הוא סבלנות. צריך לאפשר לאלבום להיטמע ולעשות את שלו לאורך שמונת השירים בו, והחוויה האמוציונאלית מובטחת; הבאסים והתופים הולמים, כלי המיתר מתעצמים ומתאבלים, הגיטרות תוקפות, המצילות מתנפצות, הפסנתר מוביל בלהט תוך כדי השירה הדקה והמרגיעה והצרחות המשלהבות – יש רק מילה אחת לתאר את זה. שלמות.
עופר ויינר
