2007-11-18
לאחר תשע שנים ארוכות שהביאו שלושה דמואים מעוררי תאבון מגיע אלבום הבכורה של הרכב הדום הירושלמי The Knell . באופן דיי אירוני החומר שמוצג ב- Harm איטי בערך כמו ההספק של הלהקה עד היום, כך שהוא תואם לסגנון הדום/דת' המסורתי שנדיר שלהקות דום מתנסות בו בימינו.
My Dying Bride הם הראשונים שעולים לראש, אבל ההקשר מתמוסס מהר מאוד (עקב העובדה ש- The Knell לא מבוססי-מלודיה), ומשאיר בדיוק מקום לשבע הממוטות – שבעת השירים ב- Harm. קל לראות מדוע השתיים קושרו מלכתחילה, אבל מתחת לפני השטח הקודר על גבול ה- funeral doom של The Knell , בעובי הבשר של 52 הדקות של Harm , מה שמבדיל את האלבום הזה מאלבומי דום אחרים הוא בעיקר הקלידים שהם כמו משיכות מכחול בציור שמן, שאריות כוח-חיים מכיוון הדת' מטאל ואווירה כוללת של עצב אמיתי וטוטאלי.
המיה ופסנתר עדין משרים את אווירת הרצינות התהומית של Harm כבר מההתחלה; הפרוטגוניסט זוחל אל הבמה, ספוג זוהמה מהקודר בבורות השופכין הקודרים, ורק בערך בחצי הדרך של הקטע הפותח Black Veil (And Promise) מגיעה עלייה בקצב, ונעשה שימוש באותן שאריות אנרגית דת' מטאל גולמית בצורת ריפים חורקים. תוספת הקלידים הדיסהרמוניים המאופקים עושה את זה בלתי אפשרי שלא לדמיין את גיבורנו (או את עצמנו) באיזה מבנה כנסייתי שכוח-אל באמצע שום-מקום, כמקום המנוחה האחרון. נגיעות הקלידים מגיחות כמו מחשבות טורדניות בחושך, ומוסיפות מימד אחר לחוויה הכבר-מטרידה.
Idem , הקטע השני, הוא צעד נוסף במסע המייסר אל סוף החיים. כאן הסאונד ה"ישן", האולדסקול, באמת מחמיא להיצע של The Knell. הסאונד העמום והקהה של האלבום (שעבר מאסטרינג אצל Greg Chandler מ-
Esoteric) נוצר במכוון וכך מעצב את האווירה המבעיתה. התוצאה היא אלבום מזדחל, מאסיבי וגס שהטון בו פשוט תופס אותך.
Harm מעוצב כך שיעלה את רגשות האובדן העמוקים שנמצאים בכל אחד ואחת. החל מעטיפת האלבום מבשרת הרעות, דרך האווירה בשירים ועד המילים שמציגות את האמת הקשה והפשוטה; Angel Sobbing נותן תחושה שחברי The Knell באמת דימו מלאך, אותו ייצור שמיימי טהור, שמתבוסס בדמעותיו בזמן כתיבת השיר, כמו ש- Jerusalem Frost המורבידי והאלגנטי מעביר צמרמורת במעלה עמוד השדרה ו- Encounter Of Flames מביא איתו תחושה של בשר נא, חשוף וערום. הריאליזם התהומי מגיע לשיא בשיר הנושא, עם ריפים מנסרים וסידור הקולות שמשרה יראת הכבוד מצליח Harm (השיר) להישמע סכיזופרני; שאגות ממעמקי הבטן, לחישות ולחשים טורדניים עושים אותו הטוב ביותר כאן.
Swans , אדוני ה- drone , צצים במחשבה לעיתים קרובות ב- Harm בכל הנוגע למבנה, ברות-ההאזנה והתחושה הכוללת. אם Swans היו מחליטים להוציא אלבום דום מטאל פעם, כנראה שכך הוא היה נשמע. ההקשר החיובי עם Swans הוא אמנם מחמאה אדירה, אבל יש ב- Harm גם צד שלילי; The Knell סובלים מעט מבחירת הסאונד בכל הנוגע למיקום התופים במיקס (הרחק מאחור, ולעיתים בסאונד פלסטי מדי) כמו גם במיקום הקולות, שלעיתים ממוסכים וכמעט אובדים מאחורי חומת הגיטרות-באס.
הקטע הסוגר , Winter Shade , מסמן את Harm כאלבום חורפי לחלוטין. סגירת המעגל בליריקה בו לא מאפשרת שלא לרעוד מקור לפחות לרגע. בסופו של דבר, זה אלבום בוטיק שמגיע לייבל בעל אופי בוטיקי, בדיוק כמו שהסוג הזה של דום מטאל צריך לבוא בימינו... מיועד רק לאלה המעורבים ביותר, הניהיליסטים, חוקרי ה- occult , המתוחכמים שמסתכלים על מקומם ביחס לעולם, ועל מקום האנושות כולה ביחס ליקום כולו. אם בשני המקרים התשובה שלכם נעה בין "פירור" לבין "כלום", אז Harm הוא האלבום הבא שעליכם לשמוע. בכל מקרה אחר - נסו את The Knell רק באופן מבוקר, או שזה עלול לרדוף אתכם ברמה שמעבר להבנתכם.
עופר ויינר
