2007-10-27
סאונד גיטרות שמן, מאוד דחוס ומאידך מאוד ברור, לחנים קליטים והפעם לא בנאליים, דרמה ותסכול שלא רק מגיעים בגלל גיל ההתבגרות וההורמונים הגועשים, הרמוניות מורכבות היטב והפקה מאוזנת ונטולת רבב – אלה רק חלק מהיתרונות שאלבום האולפן הרביעי של "היהודים" נהנה מהם ותודות להם מצליח להסתיר כמה מהחסרונות (שאחרת היו בולטים) של הלהקה. אפשר אפילו ללכת רחוק ולקחת בחורה מלאה כמשל ל"פורטה"; אמנם יש לה קצת בטן, נו..היא מלאה, אבל היא יודעת להתלבש ככה שלא יראו עליה, ויש בה מספיק תוכן (כלומר היא מספיק מעניינת) כדי שתרצה לבלות איתה.
"פורטה" נפתח ב- Don't Like , שיר מלוכלך רועש ומיוזע, שמגדיר את אותו סאונד מגברים שמן אבל ברור; הבחירה לפתוח דווקא באנגלית תמוהה אבל מתברר שדיי ברורה – "פורטה" הוא אלבום שנהיר שהופק באופן הכי לא-ישראלי וחו"לי שניתן, ובתור אחד, ראוי שייפתח באנגלית. המינון של מספר השירים באנגלית לעומת אלה שבעברית גם דיי ברור, הלהקה יודעת איפה נמצא הקהל שלה ומה הוא אוהב. Somebody Else העדין והמתוזמר, Learning עם הריפים המעט-אוריינטליים ו- What About You הבומבסטי, שמתנדנד כמו מטוטלת כבדה וחדה – כולם (יחד עם Don't Like) מבטאים את הקריצה הבינלאומית של הלהקה, את העובדה שיש טקסטים שנשמעים טוב יותר באנגלית מאשר בעברית ואת העובדה שהלהקה לא מפחדת להתנסות עם שטח קשה יותר לכיבוש. הרי לא חסרות להקות שעשו ועושות רוק מושפע-גראנג' דומה לזה של "היהודים" מעבר לים, אבל בכל הנוגע למוזיקה מקומית אין עוררין, אפילו מצידן של "סינרגיה" או "בית הבובות" המצליחות, על היות "היהודים" להקת הרוק הישראלי ב-ה' הידיעה.
בהשוואה מתבקשת לשלושת אלבומיה הקודמים, "פורטה" מסתמן היטב דווקא במקום השני. הראשון שמור ל"מציאות נפרדת", אלבום הבכורה. קשה להתעלות בימינו, בהם יש הכל מהכל ויותר מדי, מעל הבתוליות והאימפקט של אלבומים מגדירי תקופה כמו "מציאות נפרדת". בתוך כך, שירים כמו "אין לך מקום" (תום פטרובר במיטבו), "עד שזה יעבור" הנוגה, "גם כשלא בוכה" הפראי והגדוש ו"חולמת" שסוגר עם מלנכוליה ברמה עמוקה עד כדי מחנק נותנים פייט טוב. מה שמרחיק את האלבום משלמות הם שירים כמו "הנה זה בא" שקרוב יותר לחומר מהאלבום השני הבוסרי ("היהודים" 1998) , "ככה אני" הקיומי שהיה יכול להיות חלק מ"פחד מוות" (2002), "להיות" שמכוון אל המיוחד מאוד ונופל אל הסטנדרטי מדי ו"חופשי" בו המילים וההגשה נשמעים מאולצים-משהו.
אם נשים את ההשוואות, המשלים והשפה בצד, נראה שמה שעומד מולנו הוא להקה עם המון ניסיון, שמשחררת את האלבום הישראלי המצופה ביותר בשנתיים האחרונות, 'מפנקת' ב- 15 שירים (שמונים דקות) חדשים, ואפילו דואגת שאף אחד מהם לא יהיה פילר. אז נכון, "היהודים" מוגדרים לרוב כלהקה שעושה רוק גיטרות סטנדרטי ומיינסטרימי – אפשר לקרוא לזה רוק ישראלי – אבל הקרבה של החומרים שלה אל יותר ויותר קהל מהופעה להופעה, לא בהכרח מעידה על איכות נמוכה של חומרים כפי שהמקטרגים הרבים היו רוצים לטעון. הדרייב והמומנטום מוכיחים שבסופו של יום, לא חובה להיות נער/ה מתבגר/ת כדי להתחבר וליהנות מההיצע של "היהודים", צריך רק לפתוח את הראש אל התחום האפור שבין הלבן המיינסטרימי לשחור האלטרנטיבי, אפילו כשהאפור חיוור מאוד.
עופר ויינר
