2007-10-01
ברדפורד שבאנגליה אולי לא נראית כמו מקום הגיוני לצמיחת להקת הבי מטאל קלאסי מיושנת, אבל
Conquest Of Steel בהחלט מוכיחים שזה אפשרי. האלבום השני של הלהקה הזו, שמשלבת טקסטים בסגנון
Manowar עם לחנים שלוקחים בכבדות מ
Iron Maiden ולא מעט NWOBHM אחר בהחלט תפסה נכון את הז'אנר, ועשתה כאן אלבום שעובד בכל המובנים האפשריים, חוץ מהעטיפה, וזה בהחלט הישג מכובד.
הלהקה מתחילה עם I Am Legend, הבי מטאל סוער ואיכותי שמשתמש בלא מעט ריפים מלודים ולידים הרמונים מיושנים אך משובחים. השירה אינה מהוקצעת לחלוטין, אבל יש לבחור מנער טוב והוא מצליח ליצור פזמון קליט ומהנה. ציון לשבח לסאונד דרך אגב, לא מלוטש מידי וממש לא פלצני, אבל הוא בהחלט חם ונותן מקום נכון במיקס לכל הכלים.
השיר השני הוא ככל הנראה גם הטוב ביותר באלבום, A Million Strong מכיל את הפזמון הקליט ביותר של הלהקה, ומצליח לשלהב, למרות שכמו השיר הראשון – יש בו יותר קלישאות מטאל ממה שניתן להעלות על הדעת. בכל מקרה, ההתלהבות והאהבה הברורה של הלהקה למוזיקה שהיא עושה זורחות מכל פינה, וזה גורם גם לקלישאות לעבוד.
בשני שירים שונים הלהקה משלבת סוג של פולק בריטי בריפים, משהו שהזכיר לי מאד את
Skyclad, ומלבד הכינור שלא שם, אין ספק שהדמיון חזק. ב Lamentations Of War הלהקה מאיטה את הקצב ועושה שיר הרבה יותר מתוחכם מהקודמים לו, הבסיסט והמתופף בהחלט מקבלים כאן הזדמנות לככב, יש הם פה כמה קטעים מרשימים ביותר, ואין ספק שהבסיסט שמע לא מעט סטיב האריס לפיהם. השיר השני שעושה שימוש בהשפעות האלו הוא Warriors Guide, הן קלילות יותר והשיר יותר דינמי, אבל הן שם בכל מקרה.
שיר כמו Taste The Metal נשמע כמו Maiden מוקדם, כולל כל ההרמוניות האפשריות בעבודת הגיטרות, הסולן שוב עושה פה עבודה מצוינת, ולמרות שאין לו קול אדיר, הוא משתמש במה שיש לו בתבונה והשירה עובדת כבסיס איתן לכל השיר.
בעיות? כמו שאמרתי בהתחלה, רק העטיפה, ציור מכוער בכל קנה מידה, שזה נושא בעייתי בלהקה כזו. ידוע שבז'אנר הזה עטיפות מוכרות אלבומים, ועם עטיפה כזו הלהקה לא תמכור אפילו קרוב ל Iron Maiden, במקומם הייתי מארגן אחת מקצועיות בהרבה, זה יצדיק את ההשקעה.
מעבר לזה אין לי שום דבר רע להגיע על הלהקה. בסצנת מטאל בריטית שמלאה בלהקות כאילו-מטאל אמריקאית ולהקות בריטיות שמחקות אותן, טוב לדעת שיש גם כאלו שעדיין עושים את המטאל הבסיסי והמלודי שהבריטים כל כך הצטיינו בו בשנות השמונים. זה אולי מלא קלישאות, אולי זה מיושן, אבל בשם פטישו של ט'ור, זה אמיתי.
אלון מיאסניקוב
