2007-09-16
איזה יופי של הפתעה. מהעטיפה של האלבום הזה ציפיתי לעוד להקת פאוור מטאל איטלקית סטנדרטית, ומה שקיבלתי הוא אלבום שמשלב הארד רוק קלאסי עם יציאות ניאו-קלאסיות באופן מושלם, שעובד כמעט בכל אופן ומהווה יציאה מהנה מאוד.
את הלהקה הרכיב הגיטריסט האיטלקי מרקו ולריו זנגני, שניגן לפני זה עם Sacred-Tiber (ללא ספק שם שלא שמעתי אף פעם), ומלבד צוות של נגנים שללא ספק רכש לו ניסיון לפני הנגינה כאן, הוא הביא גם את סולן המטאל המלודי די.סי קופר (סולן אמריקאי שעובד כבר שנים בסצנת המטאל האירופאית) שאמנם עבד עם מיליון הרכבים, אבל את רוב זמנו בילה עם הלהקות Royal Hunt ו- Silent Force. השירה החזקה של קופר עוזרת מאד להעביר את האלבום הזה ממהנה בלבד למשהו הרבה יותר רציני, ונותנת לו חותם של איכות אמיתית.
האלבום נפתח עם Anger Storm, התיפוף הוא דאבל-בס מהיר שפונה לכיוון הפאור, אבל הריפים לקוחים יותר מההארד-רוק, השירה של קופר טובה כרגיל, ובאמצע גם מגיח כשרון אמיתי בדמות הליד של זנגני. אין ספק שהוא גיטריסט ניאו-קלאסי מוכשר מאד, שבניגוד להרבה אחרים, לא משוויץ ללא הרף ביכולת שלו, אלא עושה את מה שנכון לשיר, ובגלל זה הכול עובד כמו שצריך. הקלידן של הלהקה גם פעיל מאד, והוא משלב סאונדים של האמונד עם כאלו יותר ניאו-קלאסים, כשהוא יושב במקום די מרכזי במיקס. בכלל הסאונד כאן ראוי לציון לטובה, לא חלק או מלוטש מידי, ונכון מאד למוזיקה של ההרכב.
השיר המוצלח ביותר באלבום הוא ככל הנראה Theatre Of Pain, חזק יותר בכיוון הניאו-קלאסי, קופר כאן נותן הופעה דרמטית של ממש, כולל מקהלות שלמות שמורכבות מהקול שלו והוא ללא ספק מזניק את השיר כמה רמות קדימה. גם הקלידן נותן כאן הפגנת כשרון מרשימה, כולל סאונדים של קלידים קלאסים שיושבים יפה בתוך החבילה, וזנגרי כרגיל לא מבייש את הפירמה ומרשים בזכות עצמו גם כן.
עוד משהו יוצא דופן באלבום - המילים שבו כתובות היטב, בשעה שבדרך כלל בז'אנר הזה לא שמים לב למילים, וטוב שכך, במקרה הזה הן כתובות מספיק טוב כדי להיות מעניינות וגם זורמות היטב עם השירה.
בקיצור, יופי של הפתעה. העטיפה והשם של הלהקה כיוונו למקום הרבה יותר קיטשי וצפוי, וההרכב מצליח לעשות אלבום טוב ומלודי שנשמתו במקום הנכון. אני רק מקווה שהם יצליחו לשכנע את קופר להצטרף דרך קבע, הוא מתאים להם כמו כפפה.
אלון מיאסניקוב
