2007-09-10
Boys Night Out הקנדים שחררו את אחד אלבומי הקונספט המשונים והטובים ביותר שיצא לי להכיר... סיפור טראגי באורך מלא על אהבה ושגעון, עם מגוון זוועות שהיו יכולות להיות מומצאות באותה מידה שהיו יכולות להיות מבוססות על סיפורים אמיתיים. שימוש רחב ונכון באפקטים, בקלידים ובמספר קולות, מלודיות ותיזמורים מעולים – הכל שם. כן, Trainwreck היה אלבום מעולה באמת... כשמגיעים לאלבום הזה, שנושא את שם הלהקה, ויוצא במחצית השנייה של 2007, הסיפור שונה לגמרי.
Boys Night Out באים כאן ומציגים אלבום שלישי, בעל עטיפה בצהוב/ורוד בוהק. עטיפת האלבום היא אחד הדברים המעטים שמפרידים את האלבום הזה מרבים אחרים בערימה. הוא תופס את העין, זה בטוח. לגבי הז'אנר: לקרוא לזה "פאנק-פופ-רוק אמוציונאלי" היא הדרך שלי להימנע מלקטלג אותו תחת "אימו" בפשטות שלא מגיעה לו, או כפוסט-הארדקור שהוא לא ראוי לו. Boys Night Out חופרים עמוק כדי לתפוס כמה משורשי הפאנק (The Push And Pull), מספקים כמה שירים רקידים לחלוטין (The Heirs Of Horror ו- Apartment למשל) וכמה שפשוט בנויים לשיר יחד איתם (Let Me Be Your Swear Word ו- Swift And Unforgiving), ובסופו של דבר עשו עבודה טובה בליצור אלבום בר-קנייה.
מדוע בר-קנייה? טוב, מלבד הערך הוויזואלי של הוספת מעט צבע למדף הדיסקים... מי לא ירצה אלבום שאפשר ליהנות ממנו יותר מפעם אחת, ובסופו של דבר שלא ימאס ממנו? רמת הקליטות (מלשון קליט) מעוררת השראה פשוט. החל מהפתיחה החזקה עם Get Your Head Straight (נתערב שלא תצליחו להתאפק מלשיר את הפזמון?) ועד הגראנד-פינאלה הדרמטי ב- It Won't Be Long לא חסרים hooks, ריפים בשרניים ומלודיות בלתי נשכחות. ברגע שהוא בתוך המערכת, יהיה קשה להוציא אותו משם – תרתי משמע.
מה לגבי הצד השני? ראשית- אימו. להכניס את חברי Boys Night Out בגלגול הנוכחי שלהם תחת גל האימו הבלתי נדלה זו פעולה בלתי נמנעת. וזה אות קין גדול על המצח, שיוצר רושם ראשוני שאי אפשר למחוק. שנית- חווית השמיעה של האלבום כמקשה אחת. כדי לקרוא לאלבום בשם הלהקה צריך שהלהקה תהיה חתיכת מציאה, שתהיה שווה באמת. החבר'ה הקנדיים האלה פספסו רק בקצת, במיוחד כי הם היו בדיוק על הנקודה ב- Trainwreck . הם לא מביאים מספיק חומר חדש לשולחן שעמוס נורא עוד לפניהם.
למרבה הנחת, הקנדים האלה שהתחילו את דרכם עם צרחות, שיניים חשופות ושמות ארוכים מדי לשירים, מראים שגם הם יודעים לנוע עם הזמן ולהתחדש כשצריך, ולרכב על גל הזיהום המוזיקלי הנוכחי עד תומו. אם תוכלו לסבול שירה מאונפפת לפרקים, לספוג מלודיות מתוקות ואתם בטוחים מספיק בעצמכם כדי להוסיף אלבום ורדרד/צהבהב למדף – ההנאה מובטחת שוב ושוב. כך או כך, Trainwreck זכה לעוד חיזוק חיובי למעמד שלו.
עופר ויינר
