2007-09-10
קשה לי להאמין שיש מי שאוהב דום קלאסי ולא מכיר את Trouble. הלהקה הזאת, שהתחילה את דרכה ב- 1979, נחשבת לאחת הכוהנות הגדולות של הדום מטאל שאחרי Black Sabbath. הלהקה לא ממש הוציאה הרבה אלבומים בימי חייה, זה רק השביעיי שלה. העובדה שהאלבום הקודם שלהם – Plastic Green Head יצא לפני 12 שנה מדברת בעד עצמה, הם לא היו ממש איתנו במהלך השנים האלו. ככל הנראה הם ישבו וכתבו חומרים, כי האלבום הזה הוא יצירת מופת של הז'אנר, ואלבום מונומנטאלי בכל קנה מידה, לא רק לחובבי הז'אנר.
אז מה יש לנו פה? זה מתחיל עם Goin' Home, וכאן ההרכב עושה בדיוק מה שמצופה מהשם של השיר, הם חוזרים לדום הכבד והמסיבי שלהם, זריקה ישירות חזרה לתחילת שנות השבעים ולימי השיא של Black Sabbath. אבל הלהקה לא חוזרת על החומר ולועסת אותו, ממש לא. הם מחדירים באלבום הזה גם כמות נאה של גרוב ולא מעט בלוז, מה שניתן לשמוע בבירור בשיר Pictures Of Life ; שיר שממנו נוטפת זיעה בלוזית טהורה, והליקים הקטנים של הגיטרות במהלכו מזכירים למי ששכח שללהקה יש לא רק את אחד הסולנים הגדולים של המוזיקה האמריקאית, אלא גם שני גיטריסטים מהרמה הגבוהה ביותר.
וזה משהו חשוב כאן, זה לא עוד אלבום סביב אדם אחד שהחליט להקים מחדש איזה דינוזאור מת, ההרכב כמעט זהה לזה שהקליט את Green Head, מלבד הבסיסט שנעדר בדרך. כמובן שזה שהסולן אריק ווגנר פה זה משמעותי, אבל גם החברים שאיתו עוזרים לעשות את האלבום למה שהוא. ואם מדברים על ווגנר, הביצוע שלו בשיר Mindbender פשוט גדולה מהחיים, הבחור נשמע כמו שילוב של אוזי עם רוברט פלנט עם עוד קצת ביצים בדרך. בשיר הזה האווירה של סאבאת' ברורה, בעיקר כשנכנס הסולו הראשון, שזועק טוני איומי, אבל גם השני, סולו ווה-ווה מופתי – בהחלט מפגין שוב היטב את יכולות הגיטריסטים.
אני לא יודע מה הקשר של הלהקה לארתור בראון, The God Of Hellfire, אבל יש פה שיר בשם Arthur Brown's Whiskey Bar, שיר שכולו אווירה מעושנת ורווית דיכאון. באמצע השיר התופים מעלים מקצב והמתופף הוותיק ג'ף אולסון נותן הפגנת יכולת משלו, כשהוא מלווה בבסיסט החדש והמוכשר של ההרכב.
זה ממשיך טוב, הלהקה עושה כיסוי ל- Ride The Sky של ההרכב הגרמני העתיק Lucifer's Friend, הרכב שרכש לעצמו שם בארה"ב של תחילת שנות השבעים, אבל לא ממש פרץ מחוץ לה. לפי השיר הזה, כדאי שאתחיל לבדוק אותו. שיר מצוין, עם תזמורת מתוכנת שמוסיפה לו אפיות נחוצה. מעבר לכל זה, ווגנר נשמע פה יותר מתמיד כמו רוברט פלנט, ומוכיח עד כמה נרחב הטווח הקולי שלו באמת.
לקראת הסוף יש את If I Only Had A Reason, שיר שקט וקודר שמאד לא דומה לשום דבר שהלהקה עשתה בעבר, מלווה בפסנתר שעובד לבד עד שהגיטרה סופסוף נכנסת, וזה עדיין מאד לא אופייני ללהקה. ווגנר נותן פה עבודה מאד מאופקת, והוא פשוט מתאים את עצמו לשיר כמו זיקית. מדהים.
לסיכום- יצירת מופת, כמו שהתחלתי ואמרתי. בואו רק נקווה שהפעם לא נחכה עוד 12 שנה לאלבום נוסף, אלא שהלהקה תחליט להישאר איתנו קצת יותר...
אלון מיאסניקוב
