2007-09-04
מי רוצה לשמוע את אדי וודר שר את השורות " A B C, 1 2 3. Baby, you and me"? או את חברנו סקוט ווילנד צורח במלוא הגרון " Just beat it, beat it, beat it, beat it. No one wants to be defeated"? מה לגבי ליין סטיילי המנוח בשורות " You know I'm bad, I'm bad. You know it"? ועכשיו, מה לגבי גרסא דמויית לאונרד כהן/ג'ף באקלי של לא אחר מאשר כריס קורנל ל- Billy Jean של אותו מייקל ג'קסון של שלושת השירים המוזכרים לעיל? נכון, גם אני לא הייתי רוצה לשמוע זוועות כאלה.
תמונת הפורטרט על העטיפה, שמות השירים, והעיצוב המודרני באופן כללי – כל אלה, מבלי לשמוע אפילו שיר אחד מהאלבום, משרים את הרושם שכריס קורנל כבר סינגל-סונגרייטר במשך שנים. עד כאן הכל בסדר, רק שיש פרט אחד קטנטן, קטנצ'יק ממש, שלא מתאים לפנטזיה הזאת – המוזיקה כאן. משמיעות חוזרות ונשנות (באמת ניסיתי, כריס, באמת) של השירים עצמם, פשוט קשה לומר שהאלבום מצליח לשמור בפנים את כל האוויר שאגר כדי להגיע למעלה, קשה להגיד שהוא המריא בכלל. אז כיוון שכריס הוא אחד הסולנים הטובים ביותר שנתקלו באוזן האנושית, בצער רב וביגון כבד אפשר להגדיר את האלבום במילה אחת – "מעפן". אין מילה טובה ממנה לתאר אותו. לזכותו יאמר שהוא באמת ניסה.
עוד לפני אלבום הסולו הזה, התגובות בנוגע להחלטה של קורנל לעזוב את Audioslave היו חלוקות:
חלק אחד חשב שזאת החלטת קריירה שגויה כיוון שהמנעד הייחודי של קורנל תואם את הריפים בווליום גבוה של טום מורלו בצורה מושלמת וימשיך להתאים להם לפחות עוד כמה שנים, החלק השני גורס כי Audioslave אמרו בדיוק את מה שהיה להם להגיד בשלושת האלבומים שהספיקו להוציא ועדיף לסגור את הבאסטה בשיא. על דבר אחד מסכימים שני הצדדים- דבר אחד טוב יצא מכל הסיפור ולפחות Rage Against The Machine חזרו להופיע. בגיל 43, אחרי בערך 15 מתוכן בגראנג' (Soundgarden עם Temple Of The Dog בצד, בבקשה), עוד 6 שנים ב- Audioslave , אחרי כל כך הרבה ניסיון על ומאחורי הבמה (נשים טוענות שהוא מושך נורא), ברור למה יצא לו אלבום כ"כ חסר און. תשישות, פחות דיסטורשן, אימפוטנציה, נקודת מבט וכתיבה שונה - זה בא עם הגיל.
למרות הכל, Carry On דווקא מתחיל דיי טוב. בשיר הפותח, No Such Thing , יש את כל מה שצפוי שיצא מהבחור הזה והשירה בו פשוט מעלה אותו לגובה שרחוק מלאן שמגיעים השירים הבאים באלבום; הרבה נקודות הולכות לניר צידקיהו (ישראלי במקור, ואחיו של תומר צידקיהו שמתופף בין השאר ב- Blackfield) על התיפוף המעולה כאן. Poison Eye העוקב מוריד הילוך, כצפוי אחרי פתיחה חזקה, ונשאר בהילוך יחסית נמוך...אבל רק כדי להיות סוג של שיר לרכיבה איטית בערבה על הארלי. מספר שניות אחרי סולו חביב ברוורס, האלבום מראה סימני תחלואה ראשוניים; תחושת ה"מה הוא חשב לעצמו?" עולה בדרך לפזמון האחרון.
העצה היחידה שאני אתן היא לדלג על רוב האלבום. במיוחד על Safe And Sound שספוג בגוספל כמו לחם רטוב, She'll Never Be Your Man שמכוון לקאונטרי אבל יוצא פשוט מוזר, ו- Ghosts הקצבי מדי. חלקים נוספים שמומלץ לדלג עליהם? החצי הראשון, והתפל, של Killing Birds (החצי השני שלו סביר), Finally Forever הפשטני, Silence The Voices הדרמטי עד כדי גיחוך, וגולת הכותרת של האלבום – גרסת הכיסוי לשיר Billy Jean.
מבין הקטעים היותר טובים, אך לא יוצאים מהכלל, אפשר למצוא את Scars On The Sky שמנסה לבנות את האמון מחדש (מגיע מיד אחרי Billy Jean) ברכות, כמו כלב עם הזנב בין הרגליים, שיודע שהוא עשה משהו רע. Your Soul Today ממשיך את הקו וגורם לך לשכוח שכעסת בכלל והקלידים בו פשוט שובים. Disappearing Act הוא עוד שיר רגוע ובסה"כ דיי סביר, ו- You Know My Name בו מודבקת סוג של תזמורת לקול האדיר של קורנל סוגר את האלבום עם מעט פחות מזיקוקים, פיצוצים ואש באקורד הסיום; יותר כמו ללכת לישון מוקדם בשישי בערב.
מי שציפה לעוד אלבום של Audioslave או פינטז על אלבום אבוד של Soundgarden צריך לצפות להפתעה. בהשוואה מדי משומשת לאלבום הסולו הראשון של קורנל, Euphoria Morning, שיצא ב- 1999 אחרי הסוף של Soundgarden , המכירות כבר מצביעות לטובתו של Carry On, אבל האיכות...התשובה ברורה. מבט אחד על רשימת האמנים שהמפיק Steve Lillywhite עבד איתם מספיקה כדי להבין בדיוק מדוע, כיצד ולהיכן נעלם הקול העוצמתי של כריס ב- Carry On ; הפקה בוהקת מדי וסידורי כלים שמרניים חנקו כל צליל טוב שיצא מהגרון הקורנלי כאן.
על הצד החיובי, מתחת לכל השכבות, Carry On הוא שיעור בפיתוח קול לכל מי שהחזיק מיקרופון על במה או מסרק מול המראה. חלק מהשירים בכל זאת עובדים (No Such Thing , Poison Eye ו- Your Soul Today) והוא עלול להתחבב משמיעה לשמיעה. אפילו אם בסופו של דבר הוא ישמש רק לנסיעות הארוכות, המשעממות והמעצבנות אל חמותך – זה עדיף על לשמוע את האישה מנדנדת, זה בטוח.
עופר ויינר
