2007-09-16
Damnation A.D הם שחקנים וותיקים מאד במגרש. החבורה הזאת התחילה לעשות הארדקור עם נגיעות מטאליות הרבה לפני רוב הלהקות האחרות בתחום, הם התחילו ב- 1993 ושילבו יסודות מטאליים כבר מההתחלה. הם לא הוציאו יותר מידי אלבומים מאז, ואת האחרון שלהם שיחררו לפני כ- 8 שנים, מה שהופך את האלבום הזה לסוג של אלבום איחוד. אז היה שווה להמתין? לצערי, בגדול, התשובה היא לא.
לטובת האלבום הזה הלהקה הכניסה סאונד עדכני יחסית, מלוטש מזה שהיה לה בעבר. המוזיקה היא עדיין הארדקור מטאלי עם יסודות סלאדג'ים, אבל הפעם הוא ארוז בעטיפה מודרנית יותר. מעבר לכך היא הביאה כמה אורחים להקלטות, בין השאר מ-
Earth Crisis ואפילו שני חבר'ה מ-
Fall Out Boy (אולי כדי להרוג אותם בזמן הקלטת האלבום, קצת שעשוע לא מזיק).
אין ספק שכמה דברים עומדים לזכות ההרכב. יש להם כמה ריפים חזקים, סולן בשם מייק מקטרנן שהוא בהחלט אחד הצורחים המפחידים ביותר בעולם כיום, ושילוב מעניין של לא מעט דגימות סרטים בתוך השירים. אבל יש פה שתי בעיות שבהחלט מחריבות כמעט את הכול.
הראשונה היא הסאונד. הוא לא ולא שם, הוא מנסה להיות מלוטש אבל הוא לא חד כמו הפקה נוכחית אופיינית של הז'אנר, והוא גם לא אולדסקול מהסוג שהלהקה רגילה אליו. התוצאה היא שהוא גורם לכמה מהשירים החזקים באלבום לאבד את כוחם, כשרק החזקים ביותר, כמו Don't Feel A Thing הברוטאלי, מצליחים לשרוד אותו.
הבעיה השנייה היא שחלק מהשירים נשמעים יותר מידי כמו ניסיונות אולפן כושלים שאין עליהם בשר, הם מרגישים יותר כמו שלדים של שירים שלא הושקעה בהם מספיק מחשבה, וכששתי הבעיות משתלבות, כמו בשיר The Hangedman, זה פשוט לא עובד.
החלק הראשון של האלבום מכיל יותר שירים מוצלחים, אבל ככל שהאלבום מתקדם ברור שהשאר פשוט נופלים ברמתם, וחבל. זאת להקה מצוינת שברור כי יש לה את הכוח ואת האגרסיה לעשות אלבום הארדקור מטאלי חזק במיוחד, אבל לצערי, כאן - זה לא המקרה.
אלון מיאסניקוב
