2007-09-04
מזל טוב! Overkill חזרו!
אני מכיר ואוהב את הלהקה הזאת כבר מאז גיל 13, שזה אומר בסביבות שנת 1989, מאז דאגתי לקנות כל אלבום שיצא להם, אחרי שהשלמתי את שני הראשונים שלהם בתקליטים, משהו שעלה בי בזעה ובדם עד שהצלחתי בו, הקפדתי לקנות כל אלבום ואלבום שהלהקה הוציאה. והם הוציאו כמה נהדרים, החל מ- Years Of Decay המבריק ב- 1989, עד I Hear Black השונה ומעולה ב- 1993, וגם The Underground And Bellow החזק ב- 1997, הבעיה? שאחרי זה הם כבר לא היו אותו דבר. הם המשיכו להוציא אלבומים, שהיו לא רעים, אבל לא באותה דרגה של גאוניות שהיו אלו שקדמו להם, והאחרון, ReliXIV היה ללא ספק המאכזב שבהם, אלבום שבהחלט לא התקרב לימי התהילה של ההרכב. ועכשיו, רק שנתיים אחרי, אלבום חדש, הראשון עם המתופף החדש רון ליפניקי, וההפתעה? זה האלבום הכי חזק שהם הוציאו כבר יותר מ- 10 שנים.
השיר הראשון Devils In The Mist לא ממש עשה לי את זה, וכבר התכוננתי לעוד אלבום משעמם כמו הקודם, אבל אז מגיע What It Takes, והכל משתנה. זה שיר שמזכיר למה הלהקה הזאת כל כך חשובה לי; ט'ראש אכזרי, אלים, אגרסיבי, מפחיד, מהסוג שכבר מעט מאד מצליחים לעשות, כל זה מלווה בשירה הצרחנית הידועה של בובי "בליץ" אולסוורת', ואני פשוט מתמוגג. חבר'ה, Welcome Back.
אמרתי לעצמי שאולי מדובר ביציאה חד פעמית, אבל Skull And Bones ממשיך את המגמה - שיר שכולו כעס, מלווה בלחן מבריק וכמה ריפים חכמים מאד. המקצועיות של חברי הלהקה בטח לא מזיקה כאן, DD הוא אחד מהבסיסטים הטובים במטאל, שני הגיטריסטים של הלהקה הם הטובים ביותר שהיו להרכב מאז הצמד שניגן ב- Horrorscope המיתולוגי, כשהליד החדש- דייב לינסק, הוא ללא ספק הליד הכי טוב שהיה להרכב, וליפנסקי הוא מתופף דינמי מרשים ביותר, שהסאונד המלוטש של האלבום רק מחמיא לו, בהחלט תחליף יותר מראוי לטים מאלר, שעזב את הלהקה.
השיר שאחריו - Shadow Of A Debut – הוא עוד המשך ישיר של ה- Horrorscope. שוב כמות מרשימה של ריפים מבריקים, כאלו שהלהקה לא הנפיקה כבר הרבה מאד זמן. יש שירים איטיים יותר, כאלו שבשמיעה ראשונה חשבתי שאוהב פחות, כמו Hellish Pride שמגיע מיד אחרי, אבל אחרי כמה שמיעות השיר פשוט "צמח" עלי; הסוף שלו מלא בדרמה, מהסוג שבליץ פשוט מתמחה בלייצר. השיר הבא, Walk Through Fire , חוזר לכיוון המהיר יותר, שיר מלא גרוב שבנוי על ריף אדיר.
שני המרכזים של ההרכב, מי שהם בעצם הלהקה- וורני ובליץ, עברו את הגיהינום כדי להגיע לכאן. בליץ התמודד עם מחלת הסרטן וניצח, השניים החליפו יותר הרכבים מהאקס-מן, וגם לא מעט חברות תקליטים, אבל עם האלבום הזה הוא פשוט מגיחים כמנצחים מכל הסיפור. הדיסק ה- 15 של הלהקה מונח עכשיו לבטח על מדף הדיסקים שלי, לצד 14 הקודמים, וזה בהחלט נראה טוב.
אלון מיאסניקוב
