2007-08-26
עם כזה שם טעון ללהקה ישראלית, לא פלא ש- Lebanon מצליחה להרים כמה גבות אפילו לפני שמדליקים את האורות על הבמה. למעשה, ארבעת חברי הלהקה כבר הספיקו להופיע על מספר לא מבוטל של במות בתוך ומחוץ לגבולות ארצנו הקטנה (אך עדיין לא בארץ על שמה הם קרויים), ועם האלבום השני שלהם – Planet Rubble – נראה שהם צלחו את מבחן האלבום הקריטי. Planet Rubble, שלא כמו קודמו Sunken City, מועבר בצורה אבסולוטית מעינית הלייזר אל המוח גם בלי הנחיצות של מספר שכטות כדי להקל את ההולכה.
לאלבום, אשר הוקלט והופק בצד השני של הגלובוס, יש סאונד מקצועי אך מלוכלך בכוונה תחילה. כזה החביב במיוחד על אמנים עצמאיים כדוגמת לבנון; סאונד אמיתי של "עשיתי את זה לבד". ומתוך נוכחות במספר מקומות בהם חברי הלהקה התחברו כיוונו והופיעו, קחו את המילה שלי – הם באמת נשמעים live פה. ללכוד סאונד חי ושופע זו לא משימה קלה בכלל, בדיוק כמו שלשחזר סאונד של אלבום מוקלט איננה משימה קלה, אבל לבנון מוכיחים שהם טובים מספיק כדי לגרום לזה להראות פשוט וקל.
Finland פותח את Planet Rubble עם מעט קשר לפינלנד עצמה, ועם יותר תחושה של התחלה של ג'אם סשן; בודקים את הכלים ובוחרים את האפקטים עד שפורצים באקסטרווגנזה של מאת'-רוק דקה וחצי מאוחר יותר, בערך חצי דקה אחרי שהעיניים נעצמות בדרך ללימבו שבין ערות לשינה. כאן לראשונה עולה השאלה, שעוד תחזור שוב ושוב לאורך האלבום עם כל קרשנדו, לגבי הגבול הדק בין ג'אם סשן זורם לבין בניית רצף כתוב היטב מראש.
Buried In The Avenue, שיר שמשויך בעיקר להופעות החיות של הלהקה, עוקב וזורק אותך מקיר לקיר, מעורר כל תא ותא על-ידי שימוש ברוב מהלכי הפוסט-רוק המוכרים לאדם המהורהר, ולבסוף מוביל, כמעט בריחוף, אל אחד מהשיאים באלבום - The Dying Dying Man. אפוס ארוך, נוגע בפסיכדליות, שמתפתח ומתפתח; שמימי אבל אנושי לחלוטין, שכבר לא מאפשר לברוח מלצלול אל תוך מראה העפעפיים שלך סגורים מבפנים.
בתור להקה אינסטרומנטלית Lebanon לא אומרים מילה, אבל בעצם אומרים הרבה מאוד על העולם בו אנו חיים, העיר אליה אנו יוצאים, האוויר המזוהם שאנו נושמים בעודנו מחפשים מקום חנייה שלא יגזול את הרכב או את מעט הגרושים שייעדנו לשתייה בפאב שכונתי קטן, ספוג עשן, פוזה וחוצפה להוסיף לחשבון דמי אבטחה – אפשר כמעט לקרוא לזה אלבום קונספט שמבקר את החיים המודרניים העירוניים (העטיפה, האריזה וחוברת השירה שעוטפות את הדיסק תומכות בזה גם). אין ספק שמוזיקה כזאת נוצרת מתוך מחשבה, כדי ליצור מחשבה. בין אם מדובר בחלקים נוגים יותר כמו We Never Sleep ו- Text Adventure או אורגזמת-ששת-הדקות ב- Megalith ההפוגה מהמציאות מגיעה, אבל רק כדי להתמודד עם אותה מציאות עמוק בתוך הראש.
יהא האלבום קרוב יותר לאוסף ג'אמים או יצירת מאת'-רוק מחושבת היטב, Planet Rubble עובד טוב ומסמן את לבנון על המפה. נכון, אולי נהגתי במחמאות באופן טיפה בזבזני, כיוון שהם באמת משתמשים כמעט בכל תרגיל פוסט-רוק מהספר ולזרוק שמות כמו Caspian , This Will Destroy You , If The Trees Could Talk , Irepress , We Vs. Death ואפילו Pelican המוכרים יותר – לא יהיה שפה זרה. אבל (וזה אבל גדול) היכולת של Lebanon לייצר חוויה אינסטרומנטלית מבריקה היא בלתי מעורערת. המבדיל אותה משאר המוזכרות כאן היא העובדה שלמרות שהלהקה איננה אומרת מילה עדיין יש תחושה שהיא אומרת הרבה מאוד על מה שקורה כאן ועכשיו. אפשר גם לקרוא לזה אותנטיות.
עופר ויינר
