ביקורות
2007-07-05
מה המתכון לאלבום דום מוצלח? קחו כוסית של Black Sabbath, ערבבו בה מידה של Saint Vitus, זרקו פנימה קמצוץ של Pentagram, קיברו את כל התערובת המצחינה בקרקע של בית קברות לשנה או שתיים, ובבקשה- קיבלתם דום מטאל של ממש.
אופציה אחרת היא פשוט לקחת את האלבום השלישי של להקת הדום מטאל האמריקאית הזאת, וללמוד מהם איך לעשות את זה.
הלהקה הזאת עושה כאן דום מטאל אמיתי, לא מתיפייף, לא דרמטי מידי, זה פשוט אפלוליות בתוך דיסק. החל מהשניות הראשונות של השיר The Eyes Of Destiny, כל הגורמים מתחברים יחדיו. החל מריף של מי ששתה הרבה Black Sabbath עם האלכוהול שלו, דרך התופים האטיים, והסאונד המלוטש אך בסיסי שמלווה את הכול. הלהקה לא מוכנה לשעמם, היא ממשיכה עם ליד Wah Wah מעולה, ואפילו מעלה את הקצב של השיר בכמה דרגות מאוחר יותר - ככה דום צריך להישמע.
הכיוון ממשיך במהלך האלבום, עם עליות טמפו נוספות בשיר Fire And Ice, ויציאה לכיוון ההפוך בשיר הנושא, קטע שאורכו 11 דקות ומצליח להעביר לפחות 20 סוגים של דיכאון, כל זה מבלי להיות משעמם. נקודות זכות הולכות לסולן, אחד בעל קול חזק ומלודי שלא נופל למלכודת של דרמטיות מוגזמת בשירה שלו.
הבנתי ממה שקראתי ששני האלבומים הקודמים היו מלוכלכים בהרבה, ומכיוון שקשה לי להאמין שזה מה שישפר את מה שהלהקה עושה, זה בהחלט מצביע על האלבום הזה כדבר הטוב ביותר שהלהקה עשתה, ודוגמא מצוינת לאלבום דום טוב.
אלון מיאסניקוב
