2007-06-29
בון ג'ובי, הלהקה ששרדה כל תקופת שיער אפשרית במוזיקה מוציאה אלבום חדש, מלא באמריקאיות, פופ-רוק מהסוג שמרגש בנות חמש-עשרה וכנראה שגם עדיין כמה מבוגרים יותר.
בון ג'ובי אף פעם לא היו להקה שהייתה נאמנה במיוחד לסגנון המוזיקה שלה. היא תמיד הייתה סוג של זיקית שמחליפה צבעים לפי מה שפופולארי. נכון, יש לה את המאפיינים שלה שלא עוזבים אותה, אבל בסופו של יום כשהם היו צריכים להיות קצת יותר גלאמיים בשנות השמונים הם הוציאו אתSlippery When Wet וכל מה שמשתמע מכך, כשהם היו צריכים להיות קצת יותר רוקרים רציניים ומהורהרים הם הוציאו את These Days , וכשהם לא ידעו מה לעשות עם עצמם, כי פופ ורוד והיפ-הופ הם כבר מעבר לטווח ידם הם הוציאו את Crush ואת כל מה שעוקב משם והלאה עד לאלבום החדש.
בכוונה ציינתי את האלבומים הספציפיים הללו מקודם;Slippery When Wet היה אחד האלבומים המכריעים בקריירה של בון ג'ובי, והיה עמוד תווך בסממנים המוזיקליים המובהקים של שנות השמונים (Living on a prayer מישהו?). These Days היה האלבום שהכי סימן את הניינטיז אצלם. כשברקע היו הדים של סיאטל, ולהקות רוק-גיטרות מהורהרות הגישו טקסטים כמעט נוקבים על אהבה ומצב העולם, These Days היה התשובה שלהם, ולטעמי האלבום הכי טוב שלהם. הבעיה היא, שמאז המילים "טוב" ו"בון ג'ובי" נפגשו לעיתים רחוקות באותו משפט.
בשנות ה- 2000, ריקי מרטין ובריטני ספירס היו הסגנון השלט, וג'ון וחבריו מצאו את עצמם במצב שבו הם לא יודעים לעשות פופ מסטיק או לנענע את האגן שלהם לצלילי ג'ניפר לופז. ההוצאה התורנית הייתה Crush; אלבום עם המלודיות הכי קליטות שהם הוציאו עד אותו רגע, עם להיטים שאולי עדיין החזיקו במסורת הבון ג'ובית כמו It's My Life, אבל זה היה הקו המפריד הקריטי, אולי כי זאת הפעם האחרונה ששמענו מהם על טומי וג'ינה. מאז בון ג'ובי בעיקר מוציאים אלבומים למעריצים שהתבגרו איתם ולא מוכנים להתנתק. אולי פה ושם נערה צעירה חדשה מתאהבת בג'ון, כי למרות שהוא כבר בשנות הארבעים לחייו, המראה שלו עדיין שם. זה בערך הדבר היחיד שעדיין שם.
האלבומים שהגיעו אח"כ הגיעו מנקודת מוצא של חוסר רלוונטיות, והחומרים בהם לא הוכיחו אחרת, באותה סדרה של אלבומים מגיע Lost highway.
Lost highway הוא סממן "בון ג'ובי של שנות האלפיים". המון מתיקות, קיטצ'יות ואמריקאיות. ריצ'י סמבורה ,שהוא גיטריסט מצוין, ממשיך להתבזבז כמו בארבעת האלבומים האחרונים שלהם בכמה רגעי רוק מעודנים והרבה בלאדות. הבלאדות של בון ג'ובי בימינו הן הקבלה מושלמת לבחור שאומר לכל בחורה שנייה שהוא אוהב אותה - עד כמה שלהגיד למישהי שאתה אוהב אותה זה מרגש, אין לזה את אותו אפקט ברגע שזה נאמר חמישים פעם, לחמישים בחורות שונות.
למרות זאת, לא חסרים מתבגרים בגילאי חטיבה ותיכון שלא הספיקו להכיר תקופות אחרות בקריירה הארוכה של בון ג'ובי. בשבילם השירים עדיין יתאימו כפסקול לכל רגע רומנטי לאור נרות בחייהם, וכנראה שזה הקהל שעדיין מוכן לאכול את אותו אוכל שבון ג'ובי מבשלים משנת 2000 כל פעם מחדש.
רועי פוברצ'יק
