2007-06-28
מה שהתחיל בתור גחמה עם American Idiot של Green Day, המשיך ב- The Black Parade של My Chemical Romance ולאחרונה גם תפס את Linkin Park ב- Minutes To Midnight הצליח להדביק גם את Funeral For A Friend – וירוס מוזר בהחלט, שמדביק בינתיים רק להקות שבדרך כלל מתחילות להתחבב כשמתקינים לך גשר בשיניים. לווירוס הזה קוראים "בגרות", או יותר נכון "התיימרות לבגרות"; כמו ילד שלובש את החליפה של אבא ומסתובב בבית עם המזוודה שלו, או ילדה בעקבים והאודם של אמא מרוח על כל הפנים. המעריצים אולי לא גדלו בהרבה שנים מאז יצא Between Order an Model , אי.פי הבכורה של FFAF , אבל מעט השנים שכן עברו מ- 2002 היו מאוד מעצבות עבורם ועבור הלהקה (ילד או ילדה שהיו אז בגיל 14 היום כבר בני 19 או 20, לדוגמא).
בתור התחלה, שני הצדדים הפסיקו להשתמש באיפור שלא באופן ולמין אליו הוא מיועד (ע"ע אייליינר שחור בעיקר), חדלו לסרק את הפוני בשיער הצידה כדי לנסות להראות קיצוניים ובתקווה גם המשיכו הלאה למוזיקה מעט יותר איכותית.
Tales Don't Tell Themselves הוא אלבום קונספט. הנה, אמרתי את זה, עכשיו תפסיקו לצחוק ונסו להתמודד איתו באמת. ברצינות, די. יש סיפור של ממש מאחורי עשר השירים באלבום; דייג יוצא למסע דיג, סערה פורצת, הספינה טובעת וכל אנשי הצוות טובעים יחד איתה, הדייג שלנו הוא הניצול היחיד... הוא נסחף בים, הוזה, עד שלבסוף מגיע לחוף ומגלה שפיתח פחד חדש מהאוקיינוס. בסופו של דבר הוא מתגבר, ומוצא את דרכו אל משפחתו, הסוף. נשמע כמו סרט הוליוודי שראיתם? אני בטוח שנוכל להסכים שזה עדיף על ליריקה על חרדות ואהבות נכזבות בגיל ההתבגרות.
Funeral For A Friend עברו דרך ארוכה מלכתוב שורות כמו: and just to soften the blow/ I'll steal all of your kisses (ב- Kiss And Makeup מתוך Four Ways To Scream Your Name שיצא ב-2003), לכתיבת שורות כמו:
The days I've felt alone/ And the sea, it brings me back again/ So that I can see my wife/ And I can see my child/ Home, I'm home, it never changes/ Same old faces, same old places מתוך השיר הפותח באלבום Into Oblivion (reunion) .
אם כך בטוח לומר ש- FFAF פותחים ברגל ימין את האלבום השלישי שלהם. Into Oblivion מתחיל את הסיפור דווקא מהסוף הכרונולוגי שלו, ונבנה בהדרגתיות עם אפקט קלידים אלקטרוני, כינורות וקול נשי מלאכי רק כדי להתפוצץ עם הריף הראשי המעולה מיד אחר כך. נשמע מנופח? להפך, זה בעצם מאוזן היטב בין הרוק לאפיות, ואני אלך אפילו יותר רחוק ואומר שזה הסינגל הטוב ביותר ששמעתי מהלהקה עד היום. המעריצים ה"ותיקים" של השילוב בין השירה המאונפפת והצרחות המקבילות לה, שילוב שהלהקה הוולשית הזאת הייתה כ"כ מזוהה איתו, לא שמחו לגלות כבר באלבום הקודם, Hours , שהלהקה נטשה כמעט לחלוטין את העניין ובטח שלא ישמחו לגלות שכאן זה נזנח לחלוטין; נדחק הצידה לטובת מתיקות פופ-רוקית בדמות שירים כמו On A Wire , או The Diary בו אל סולן הלהקה Matt Davies מצטרפת Lianne Francis (ששרה איתו גם בפרויקט צד שלו
The Secret Show) בתפקיד אשת הדייג, סוג של פנלופה מודרנית.
סימן היכר נוסף של הלהקה, ומה שבמקור גרם לי להתעניין בה, הוא עבודת הגיטרות ההדוקה שלה. לא חסרים hooks, ריפים חזקים או לידים שנשארים בראש- הכל שם. דוגמאות לזה אפשר למצוא לכל אורך האלבום, כשהבולטות נמצאות ב- Into Oblivion , The Great Wide Open , Out Of Reach ו- Walk Away שמושפע כבד מ- U2.
יש באלבום שלוש נקודות שיא עיקריות – התחלה אמצע וסוף – השיר הפותח שהזכרתי, יצירה מרכזית בשני חלקים בשם All Hands On Deck והשיר הסוגר The Sweetest Wave ,שיר אפי מובל-פסנתר וכמעט פרוגי. בדיוק באמצע הדרך Raise The Sail שוטף אותך עם גלי דיסטורשן עצומים. הקול של מאט מהדהד בין גלי הגיטרות, שאר חברי הלהקה מצטרפים להרמוניה, הבאס מכה בצידי האנייה, ורעמי התופים יוצרים את הסערה יחד עם כלי המיתר הדרמתיים. זה האדם נגד כוחות הטבע, וזה מובע מצויין כשהשירה מייצגת את אנשי הצוות ושאר הכלים את הסערה. Open Water, המחצית השנייה של All Hands On Deck, מעביר את ההרגשה של מה שקרה אחרי הסערה; אפשר להריח את הבוקר, לטעום את מי המלח, למולל את החול בחוף בין האצבעות ולחוש את הבדידות.
אי אפשר להימנע מהשוואות ללהקות שהוזכרו בתחילה, כמו שגם אי אפשר לא להזכיר את Angels & Airwaves של Tom DeLonge מנהיג Blink 182 לשעבר. ההבדל בין האלבומים נמצא בשאלה לאן הם כוונו, והאם הם פגעו במטרה בסופו של דבר. אז בזמן ש- We Don't Need to Whisper היה נפילה מצטערת, The Black Parade היה מופע פומפוזי של שרירנים שנראים מנופחים מאוד אבל במציאות דיי מוגבלים, American idiot היה פאסודו-פאנק מוערך יתר על המידה ו- Minutes To Midnight הוא היומרה בהתגלמותה, Tales Don't Tell Themselves רוכב על הגל ומביא את גביע אלוף הגלישה הבייתה.
Funeral For A Friend ידועה בתור אחת הלהקות שהביאו את האימו, או האימוקור לרמה פופולרית. הם היו הדוגמא הקלאסית ללהקה בסגנון, שהביאה אותו אל פני השטח. אם אלבום הבכורה שלהם Casually Dressed & Deep in Conversation ציין את כאבי הגדילה שלהם, Hours ציין את החיפוש העצמי, אז Tales... מסמן את הצעד הראשון שלהם בתור להקה בוגרת. עם אלבום כ"כ מלא, ומצד שני כ"כ קל לשמיעה ביד ואלבום בכורה ל- The Secret Show שיצוץ בקרוב – אפשר לדעת בלי חשש שמה שיבוא מכאן והלאה יהיה ברמה גבוהה, אבל עדיין לא מושלמת. אחרי הכל, יש רק מקרה אחד של The Mars Volta בתור תקדים.
עופר ויינר
