alternative-zine.com

ביקורות

Porcupine Tree: Fear Of A Blank Planet
Porcupine Tree - Fear Of A Blank Planet - [Roadrunner Records]

2007-06-26

2007 היא שנה שבה כל אחד נותן את דעתו על העולם. דניאל גילדנלאו של Pain Of Salvation הסתכל קצת לעתיד ב- Scarsick וראה עולם שהוא כולו מתועש מדי, ממוסחר מדי, והרוס מכל רגש אנושי אמיתי. טרנט רזנור של NIN הסתכל אפילו רחוק יותר וראה עולם שעומד כולו תחת העין הבוחנת של האח הגדול; שיעבוד הציבור לרצון ולצורך של המעטים, והרס מוחלט של האינדיבידואליזם האנושי... וזאת רק רשימה חלקית.

סטיבן ווילסון, באלבום החדש שלPorcupine Tree , לוקח את התמונה הרעועה שכולם מציגים, ומצטרף להציג אותה מזווית אחרת. Fear of a blank planetמתאר את הריקניות של הילדים בימינו. אותם ילדים שגדלים על יותר מדי רטלין, עוד יותר טלוויזיה, אינטרנט ובכללי יותר מדי גירויים חסרי תכלית שמובילים את הנוער להיות ריק, שטוף-מוח ונקצין להגיד- חסר אופי.

במהלך סבב הראיונות וההסברה על מהות האלבום, יותר מפעם אחת סטיבן מציין את אובדן הערך המוזיקלי של אלבום במלואו לטובת החיפוש אחר קונטקסט של כל שיר לחוד. בהסתכלות על אלבומים מלאים, לרוב ישנה תופעה שבה בחלק הראשון באלבום נמצאים השירים הטובים ובחלק השני, שאותו רוב האנשים יותר "מחפפים" או מגלים מאוחר יותר, נמצאים רק שיר אחד או שניים טובים שמצדיקים שמיעה של האלבום במלואו. אחת ההצלחות הגדולות יותר, ואחת ההגדרות המובהקות יותר לאלבום החדש של עץ הקיפודים היא "איזון מושלם".
Fear of a blank planet הוא חזרה למקורות שמצד אחד תמיד היו קיימים ב- Porcupine Tree אך מצד שני מוחצנים פה ברמה הגבוהה ביותר שלהם. אלבום שהשירים בו אולי לא מחוברים מוזיקלית, אבל זוהי בהחלט יצירה אחת של 50 דקות שנועדה להילקח בקונטקסט הזה בלבד.

לאורך שש היצירות ישנו איזון מושלם בין המהיר לאיטי, הכבד לשקט, האגרסיביות לרגשיות; אם תרצו, בין סממנים של התקופה המוקדמת יותר של הלהקה לתקופה המאוחרת יותר שלה (מ- In absentia והלאה). מצד אחד יש פה כמה מהרגעים הכבדים ביותר של פורקיופיין טרי, (לא קשה לאתר השפעות Meshuggah ב- Anesthetize או בסוף של Way Out Of Here) אבל גם לא חסר איפה למצוא את הרגעים השקטים, האמביאנטים יותר (החלק השלישי בשיר שצוין קודם) או היותר מקורבים לבלדות כמו sentimental היפיפה.

הנוכחות של שתי אגדות הרוק המתקדם מהגל המקורי, Alex Lifeson של Rush שתורם סולו ב- anesthetize ו- Robert fripp של קרימזון (שגם התארח באלבום הקודם) שתורם soundscapes ב- way out of here משלימה פה סמליות שקשה להתעלם ממנה אם עוקבים אחרי הדיסקוגרפיה של פורקיופיין טרי. לעומת אחרים בסגנון כמו Dream Theater, Spock's Beard ו- Pain Of Salvation (ולא חסרים כאלו עוד שניסו), הם התקבלו בזרועות פתוחות ובכבוד רב לצד אותן להקות אשר הם בעצמם גדלו עליהם.

אפשר להסתכל על זה מנקודת מבט של תחילת הקריירה שלהם, שבה לא פעם ולא פעמיים עלתה ההגדרה של "הממשיכים של פינק פלויד המוקדמים", ואפשר להסתכל על האלבום החדש שמסודר בצורה טבעית כל כך כמו כל אותם אלבומים גדולים של אותה תקופה. שישה שירים, כאשר אחד מהם הוא יצירה אפית גרנדיוזית, אורך של 50 דקות - בדיוק הזמן המקסימאלי שאדם יכול להתרכז באלבום. אפשר לדמיין איך Anesthetize לבד היה יכול להיות b-side בתקליט וויניל.

דברים שקשה ואסור לפספס באלבום הם Sentimental שהסיום שלו קצת מזכיר אתTrains , אבל הביצוע הווקאלי והבנייה בפזמון הם איזון מצוין בין חום וניכור. כל שנייה של Sleep Together שגם כתוב מצוין וגם יש בו את אחד מעיבודי הכינורות שאתם הכי צריכים לשמוע; השימוש בטכניקת slide לכינורות הוא אחד הדברים שקשה לתאם, ואם זה מזכיר לכם משהו זה כנראה קצת Led Zeppelin ו- Radiohead הידועים בשימוש בשיטה זו. המבנה של השיר, לעומת זאת, מאוד קרימזוני בתקופת Red וגם פה יש צמרמורת שעוברת לאורך עמוד השדרה בצירוף של ההתרגשות הנבנית יחד עם השיר.
האלבום מצליח לעקוף את אחת הדאגות של ווילסון לתרבות הצריכה של המוזיקה בימינו. כדי ליהנות ממלוא הפוטנציאל שלו, וכדי להבין ולהעריך אותו באמת, יש רק דרך אחת לשמוע אותו - מהתחלה לסוף, בסדר הנקבע מראש.

Fear of a blank planet ממשיך לשכלל את הכיוון שהוגדר ב- In Absentia, וקבע את הטון החדש באלבומים של פורקיופיין טרי שגילו את המטאל. בשביל שהמעריצים הוותיקים יוכלו להתחבר לאלבום הזה, הם כנראה צריכים להתנתק מהציפייה לעוד יצירות באופי של The Sky Moves Sideways או Stupid Dream ו- Lightbulb Sun. הכי הרבה שאפשר להגיד, זה שיש לתקופה הזאת רמז מטרים ב- Signify.

זוהי כנראה אחת ההוצאות השלמות ביותר מבית סטיבן ווילסון, ואחד האלבומים המגובשים ביותר שלו.
עוד כשלושה שירים שלא נכנסו לאלבום ונכתבו בתקופת ההקלטות שלו ייכנסו ל-EP שישוחרר במהלך השנה. אותי רק מסקרן לגלות אם התחושה שתבוא איתם היא תוספת לא אינטגראלית (כמו שקרה עם So Called Friend ו- Half Light באלבום הקודם) או שהן ייתנו אספקט חדש ועמוק יותר לאלבום. למרות שהרבה טעם להתעסק בו ולשנות אותו - אין.

רועי פוברצ'יק



 
blog comments powered by Disqus