ביקורות
2007-06-19
אתה יודע שאתה הולך לקראת אלבום מטאל מסורתי כשהשיר הראשון באלבום הוא שיר הנושא, והשיר השני הוא שם הלהקה.
הלהקה האמריקאית הזאת, מוירג'יניה לייתר דיוק, עושה כאן את ה- EP השני שלה, ומה שברור מאד מהדקה הראשונה של שיר הנושא הוא שהם שומעים הרבה
Iron Maiden. הרבה? אני מתכוון לדיאטה קיצונית שלהם, ולא רק למנה ארעית. החבר'ה האלה לא מפחדים לחקות אותם, אבל עם השפעה כזאת, במיוחד כשמדובר במעריץ היסטרי של ההרכב, כמוני, אי אפשר ממש להפסיד.
אם אתם לא בעניין של Maiden, או של פאוור מטאל אמריקאי מסורתי בסגנון, אתם יכול כבר לנחש שאת הלהקה הזאת ממש לא תאהבו - אני בהחלט אהבתי. אחרי דקה בערך בשיר הנושא של האלבום יש ריף Maiden קלאסי, כזה שלא יכול היה לבוא משום להקה אחרת, וזה כבר קנה אותי.
אין יותר מידי הפתעות בהמשך, חמישה שירים שכולם בנויים על אותו רעיון, ריפים שלקוחים מ- Maiden עם אגרסיות של פאוור קלאסי, כולל שירה מלודית טובה של הסולן ג'ון ט'רוקמורטון (לשעבר מ-
Alabama Thunderpussy), שאולי אינו אותה סירנה אנושית ידועה ויחידה במינה, אבל הוא עדיין עושה כאן עבודה טובה ומאחד את החבילה מצוין. שיר הנושא כולל גם איזה Bridge שקט שמכניס עוד קצת מורכבות למוזיקה הדי-פשוטה של הלהקה, אבל אם להיות כנה, זה באמת לא משהו שהייתי צריך.
ברגע שדקה מתחילת אלבום אתה שומע ריף שנותן לך תחושה חמימה בבטן, אתה יודע שאתה הולך לאהוב את האלבום, וזה נכון גם כאן.
אלון מיאסניקוב
