2007-06-19
מתחת לפני השטח מסתבר שפועלות לא מעט להקות בריטיות מוצלחות בסצנה המקומית אצלם, ו- Rise To Addiction הם הוכחה לכך. ההרכב הזה התחיל מצמד הגיטריסטים סטייב וריי וג'ון סלייטר, שניגנו לפני כן באלבומי הסולו של
בלייז ביילי, ולאחר שההרכב סביבם השתנה לחלוטין, הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם. אני לא יודע אך ההרכב המקורי נשמע, אבל ההרכב הנוכחי בהחלט עובד מעולה.
קצת קשה להגדיר את המוזיקה של הלהקה, יש להם בסיס של הארד רוק אמריקאי מסורתי, אך הוא משולב עם יסודות של ט'ראש מלא גרוב בחלק מהשירים, וגם בהבי מטאל סטנדרטי, זה הכול עלול להישמע קצת מוזר בידיים אחרות, אבל בזכות הכישרון של החבורה הזאת, בעיקר של שני נגני הגיטרה המבריקים, זה מצליח לעבוד. העובדה שיש גם חטיבת קצב יציבה וסולן טוב מאד – בטח לא מזיקה.
החל מהשיר הראשון, Cold Season , ברור כי העובדה שאנדי סניפ הידוע הפיק את האלבום עובדת לטובת הלהקה, בשיר כבד שכזה הפקה טובה יכולה להציל או להרוג שיר, וכאן זה נעשה בדיוק מקסימלי כדי שהשיר יעבוד. כבד אבל עם הרבה גרוב, יש כאן איזון נכון של אגרסיה עם צד מודרני יותר ועכשווי שיקרוץ גם לאלו שאוהבים מטאל מודרני ונוכחי יותר. השירה של הסולן לי אוטס בהחלט מהווה את אחד הדברים הכי טובים בהרכב, יש לו הרבה נשמה וחספוס מסוים שעובד לטובתם.
שיר אחד שיכול היה להיות צעד מוטעה מאד הוא Fessonia, שמונה דקות של שיר מלנכולי פרוגי למדי, עם ניחוחות של Pink Floyd שאי אפשר לפספס, זה אולי לא קשור לשאר החומר של הלהקה אבל זה עובד בזכות הנגינה המוצלחת של חברי ההרכב, השירה המלאה של אוטס, וכמה לידים מרשימים.
בגדול זה אלבום שכמעט ולא כושל, זה גורם לי לחשוב עד כמה יש חוסר צדק בסצנת המטאל הבריטית, שנוטה כולה לכיוון הזבל האמריקאי העכשווי, בשעה שיש להם להקות מקומיות מלאות כשרון כמו זו.
אלון מיאסניקוב
