2007-06-07
Decadence ימשכו את תשומת הלב של רוב הקוראים בגלל הנוכחות של הסולנית שלהם, קיטי סאריק, הידועה גם כ"מטאליק קיטי", בחורה צנומה וגבוהה שמושכת את העין בקלות, את האוזן היא מושכת בעיקר בגלל הגראולים המוצלחים שלה, שלמרות שמזכירים לפרקים את אלו של אנג'לה גאסוו, אין ספק לדעתי שהיא עושה כאן עבודה מגוונת יותר ולעיתים גם יותר מעניינית.
מוזיקלית הלהקה השבדית הזאת, שזה אלבומה השלישי, והראשון בחברת תקליטים – עושה ט'ראש, לא ט'ראש אולדסקול בכיוון של גדולות הז'אנר משנות השמונים, אלא ט'ראש מודרני, כבד ואגרסיבי, שנוטה גם ל- Melodic Death לפרקים. המוזיקה שלהם טכנית, מתוחכמת למדי, היא לא פשוטה להאזנה ולא מנסה להתחבב על האוזן מהר מידי. למי שמחפש ט'ראש כבד וטכני, יש לאלבום הרבה מה להציע, אבל לא לאחרים שמחפשים ריגוש מהיר יותר...
החל מהשיר הראשון, Corrosion, ברור כי הלהקה יודעת בדיוק לאן היא לוקחת את המוזיקה שלה. זה כבד, מהיר למדי, שופע בריפים כתובים היטב של גיטריסט שיודע את העבודה, וסאריק סוחבת את הכול בקלות. משהו שהיא יודעת לעשות טוב מלבד גראולים, זה לכתוב מילים, הן ללא ספק קיבלו השקעה די רצינית בתוך המשוואה הזאת, והיא יודעת להעביר אותן עם הרבה גרוב ורגש.
שיר הנושא הוא משהו שמקרב אותנו הרבה יותר לדת' מלודי, זה בהחלט מתרחק מט'ראש בזכות הכבדות וההגשה, עדיין יש משהו ט'ראשי בריפים, אבל בהחלט לא אופייני. השיר הכי טוב באלבום לדעתי, הוא דווקא זה שאחריו – Theatre Of The Absurd, אחד מהקטעים הדווקא פחות מתוחכמים של הלהקה, שעדיין מכיל הפגנת נגינה מרשימה של חבריה, הוא פשוט הולך לכיוון יותר ישיר והרבה יותר קליט, וגם יותר מהיר, וזה עובד נהדר. אחד היתרונות שלו הוא ההגשה הווקלית של סאריק, גראולים כבדים ועמוקים בתחילתו, ושירה ט'ראשית גבוהה יחסית בפזמון, משהו שמזכיר את אותו ט'ראש הקלאסי של שנות השמונים.
לאלבום יש גם סאונד מלוטש וחד שבטח לא מזיק לחבילה הזאת, אבל מה שעושה אותו טוב הוא היכולת הברורה של חברי הלהקה, שללא ספק השקיעו כאן את הלב והנשמה. זה לא ט'ראש סטנדרטי, אבל כמטאל קיצוני עם לא מעט יכולת יש כאן יופי של אלבום.
אלון מיאסניקוב
