2007-05-28
להקת המטאל/הארד רוק השוויצרית הזאת מזכירה מאד את תקופת האלבום השחור של
Metallica כאן, באלבום השני שלהם בעיקר בתחום השירה, שנשמעת דווקא כמו זו של הטפילד הצעיר, וגם בתחום המוזיקה, שנשמעת הישר מתקופת השחור.
שיר הנושא הוא כנראה השיר הכי חזק פה; הבי-ט'ראש מטאל מלודי טוב, עם פזמון של שירה קבוצתית שנשאר בראש הרבה אחרי שהאלבום נגמר. זה בנוי קל וקליט, עם נגינה טובה בכל המחלקות, בעיקר בתחום הגיטרות שמחזיקות את הכול באוויר. נקודות נוספות חייבות ללכת לסולן... כמו שציינתי, סוג של הטפילד צעיר עם קול מחוספס שיודע לתת את הטון הנכון בשיר.
השיר השני, Stagedive , הוא שיר מלודי בהרבה, רך מקודמו בכל, והוא חושף את הבעיה היחידה שיש באלבום הזה מידי פעם – מלודיות יתר ורכות מוגזמת. בשיר הזה זה בא לביטוי בשילוב פסנתר בריף המטאלי, מה שעובד לא רע, אבל השירה המלודית והרגעים הרכים יותר לא מחמיאים ללהקה. בשיר Grow זה כבר חוצה את הגבול מסביר ללא טוב, וזה גם השיר הכי חלש באלבום. למזלם – רוב הזמן הם כבדים וטובים מספיק כדי לא לתת לשיר או שניים בסגנון לחרבן להם את כל האלבום..
השיר Ain't Gonna Tell You חושף את האהבה האמיתית של הלהקה להארד רוק אמריקאי בסיסי, יש בו יופי של עבודת גיטרות ופזמון קליט במיוחד, ולמרות שזה די שונה מהכבדות של השיר הפותח זה עדיין חומר מלודי עם כבדות שעובד בכל הרמות. כנ"ל לגבי רוב השירים באלבום, הם נוטים בין הארד רוק רגוע יחסית למטאל עם ריפים ט'ראשים, אבל זה עובד בגלל הכשרון של חברי הלהקה.
כמה נקודות חיוב נוספות: הסאונד הוא יצירה של ממש, מלוטש וברור מהסוג שאני הכי אוהב במוזיקה הזאת, עם דגש נכון על התופים, ונקודה נוספת לעטיפה של האלבום- ציור מוצלח שעושה רק צדק למוזיקה שבפנים.
בסופו של דבר זה לא אלבום מושלם, אבל ברובו טוב מאד, שהחלקים הטובים בו בהחלט עושים אותו למהנה עבור כל מי שאוהב מטאל מלודי.
אלון מיאסניקוב
