ביקורות
2003-05-30
Dissonance - צירוף של שני צלילים או יותר היוצר מרווח הצורם לאוזן או לחילופין הרכב דארק-אלקטרו-פופ שיוצרת צירופי צלילים נעימים ביותר לאוזן.
האלבום השני של Dissonance בהפקתו של לארס הנסן מ Oneiroid Psychosis
מזכיר מאוד בסגנון את שני הדיסקים האחרונים של Garbage ולמרבה העונג גם Merlin Manson.
“Reincarnarate” מתחיל בשני שירים שכל אחד מהם לבדו יכול לבנות את הקריירה של “Dissonance” :
“anxiety” הקצבי עם ריף הגיטרות על סאונד סינתיסייזר (טריק שהם משתמשים בו לכל אורך הדיסק בהצלחה מרובה) ,המלודיה שמזכירה “madness" ו C-part מצוין.
השיר השני הוא גירסת כיסוי אלקטרונית ל "eleanor rigby" של הביטלס. לעשות גרסת כיסוי לביטלס נחשב למעשה מסוכן בדרך כלל אבל Dissonance מביאים כאן גרסה מופרעת ועדכנית ביותר, קאט הול שרה כל כך נמוך שלמעשה יש סיכוי סביר שהיא שרה את השיר בסולם המקורי.
יש גם מספר שירים בסגנון שנות ה-80' האפלות יותר כמו “fearless” העדין.
ולסיום יש שני רמיקסים: הראשון של לייף הנסן (Signal 12) ל “control” שמשלב סימפולי דרבוקות והשני רמיקס של לארס הנסן (Oneiroid Psychosis) ל “desperate” לא מושקע במיוחד שמכיל בעיקרון רצף אקורדים רפטטיבי ועליו מולבשת השירה וכמה אפקטים.
דייויד סבריינד הוא מתכנת ומלחין מעולה ולקאט הול יש את המראה והקול של שירלי מנסון ביחד עם קצת מרלין. ולמרות ש “reincarnate” יותר מטיפה מיינסטרימי אלטרנטיבי דווקא העובדה הזאת הופכת אותו לבולט ויוצא דופן בתקופה שכל אלבום
אלקטרו נשמע כמו כל אלבום אחר או גולש לקלאב טראנס.
טל גלפסקי
