2007-05-24
יש מעט מאד זמרות שמצליחות לשלב שירה נשית אופראית בתוך מטאל. יש משהו בסגנון השירה הזה שמשום מה מעט מאד מצליחות בו, ואלו שלא – גורמות לזה להישמע נורא. למזלה של Imperia, הסולנית הלנה איירן מיקאלסון, המוכרת גם מההרכב השני שלה Angel, היא בעלת אחד הקולות האופראיים היותר טובים בתחום, והיא מצליחה להגיע לרמתן של סולניות כמו טאריה טורונן, סולנית
Nightwish לשעבר, וויבקה סטן מ-
Tristania, שתי סולניות שכן הצליחו לגרום לזה לעבוד.
מוזיקלית הלהקה הזאת גם עושה עבודה יפה, מטאל מלודי סימפוני בכיוון של Nightwish, עם עיבודים תזמורתיים מבוססי קלידים שנשמעים טוב, וגם מוזיקה מספיק כבדה כדי להשביע מטאליסטים שלא רוצים משהו רך במיוחד עם המטאל המלודי שלהם. עבודת הגיטרות של שני הנגנים – יאן יורלנד (לשעבר מהרכב הט'ראש
Prestige) ו ג'ון סטאם מ- Angel לא פחות ממצוינת, והיא מכניסה הרבה עניין וכבדות לריפים שמלווים את קולה המלודי של מיקאלסון.
האלבום נפתח עם Mirrors, קטע חזק שבנוי על ריפים מטאליים טובים והרבה יציאות מתוזמרות היטב, זה סוג של להיט בטוח בקרב אוהבי Nightwish. השיר שאחריו – Fly Like The Wind, הוא אחד השירים היותר כבדים ששמעתי בתוך גבולות המטאל הסימפוני, ואני חייב להוריד את הכובע להרכב על זה שהם לא רק פונים לנטיות הפופיות יותר של הסגנון.
לצערי, אי אפשר להתחמק מהפופ לגמרי, והוא מגיע בדמות שירים כמו Broken Wings. זה שיר איטי וארוך, שקט יחסית, שעושה שימוש במלודיות רכות יותר מאלו שבשירים שקדמו לו. זה חוזר גם בשיר כמו Facing Reality, וזה לדעתי מייצג את הצד החלש יותר של הלהקה- זה הפופי והמלודי מידי, שמנסה לקלוע לטעם רך ורחב יותר.
בגדול רוב האלבום לא מאכזב - סאונד מלוטש, נגינה מרשימה, והקול של מיקאלסון שעובד יפה כל הזמן. אפשר היה למנוע את הבלדות-קיטש אבל הן סה"כ מהוות חלק קטן מאד מהאלבום הזה, שבהחלט עובד טוב כאלבום בתוך הסגנון ההולך וגדל של המטאל הסימפוני.
אלון מיאסניקוב
