2007-04-29
ווילי מייסון הוא ילד הפלא החדש של הסינגר-סונגרייטרים. כשהוא חמוש בחספוס של ג'וני קאש עם נגיעות של בוב דילן הוא משחרר את אלבומו השני if the ocean gets rough ומגלה שלא כל ילדי הפלא גדלים להיות מסוממים ואבודים.
מייסון ,(רק בן 23)בניגוד לשאר חבריו לכיתה, מתחמק מאותה נישה רווחת כל כך של בחור רגיש עם גיטרה. הוא לא מרכז את היצירה שלו סביב אהבות רומנטיות שבורות, או קול מלטף ונגיעות קיטש בלתי פוסקות. מייסון מעז להיות מושפע מאומנים שכבר המון שנים מגניב להעריץ אבל לא לנגן כמוהם, בהזכרה נוספת לג'וני קאש, ואפילו דילן, שכולם אוהבים להיות מושווים אליו אבל מכוונים למקום אחר.
הקול של מייסון, שהרבה יתקשו לזהות על פיו את גילו, מגובה ע"י מלודיות ישירות ומהודקות יחד עם עיבודים מקוריים אשר נותנים תחושה של אומן הרבה יותר בשל ומבוגר.
תחושה זו מחוזקת ע"י הטקסטים אשר גורמים למייסון הצעיר ביטוי של ניסיון חיים עשיר. הוא מדבר על אהבות שבורות, אבל אלו לא אהבות בינו לבינה, אלא בלאדות לחיים האמיתיים, להזדמנויות מוחמצות, משפחה, וליומיום. אותו יומיום שכולנו חווים, אבל רק מעטים מצליחים לכתוב עליו שיר אמיתי ומוצדק.
כמו רוב האומנים שגדלו בשנות התשעים, הגראנג' לא חומק לגמרי מההשפעות שאופפות את if the ocean gets to rough. לא תשמעו פה את הגיטרות של פרל ג'אם, או את ה"בכיינות" הסיאטלית, אבל אפשר לשמוע את האופי של אותה תקופה, מתחבא מבין השורות כאשר הן אותן מציף בעיקר היסטורית הפולק אשר עליה גדל.
אבל מייסון לא מזייף ביניהם, אלא יוצר שילוב של שנות דור האלפיים על גבי גיטרות בלוז, ואת תהליך ההתבגרות שלו על גבי מקצבים סמי-קאנטריים, ופסנתרים שנשמעים כג'אם בארים מדי פעם, מאלו שאתה מוצא את טום וויטס מנגן פה ושם. את כל אלו הוא עוטף בהגשה נעימה ומזמינה. מאין קצה חוט פנוי לכל, אך ברגע שאתה עוקב אחריו למקום ממנו הוא מתחיל, אפשר למצוא בבסיסו דורות של סינגר סונגרייטרים מכל התקופות והסוגים.
אחרי שרכש מעריצים בכל העולם, ביניהם אומנים אלטרנטיביים מוכרים, כמו ג'ני לויס, ברייט אייז, ועוד, האלבום החדש של מייסון מגיע כדי להביא איתו מאמינים חדשים בבשורה שאותה הוא מפיץ.
מי שעוד לא עלה על הרכבת, אולי זה הזמן לקנות כרטיס.
רועי פוברצ'יק
