2007-04-21
מה אפשר לצפות כששומעים ש- Darren Aronofsky ו- Clint Mansell חוזרים לעבוד ביחד על עוד פרויקט? ובכן... השניים כבר השאירו את חותמם על ההיסטוריה של הקולנוע, של המוזיקה וההיסטוריה באופן כללי עם Requiem For A Dream ("רקוויאם לחלום") וגם עם π (פאי, סימן מתמטי) , אז החיבור הטבעי ביניהם ועוד התוספת של
Kronos Quartet ולהקת הפוסט-רוק המפורסמת
Mogwai חייב להוציא מהם לפחות עוד אורגזמה אחת או פשוט נפילה עצבנית. אין ממה לפחד, The Fountain ("המעיין") איננו נפילה בשום דרך שהיא, אורגזמי עד קצות האצבעות, ואיכשהו אפילו עולה על האווירה שהייתה בפסקול ל- Requiem For A Dream המוזכר. לגבי הסרט, השלישי של Aronofsky עד כה, נצטרך לחכות ולראות אותו קודם... הקודמים מהווים תחרות דיי קשה.
לא מדובר באלבום של Mogwai וגם לא בעוד אחת מאותם אלבומי "מחווה של רביעיית מיתרים ל...", אלא ביצירה שכתב קלינט בהשראת וכחלק מעלילת הסרט, בעזרתם האדיבה של Kronos Quartet (רביעיית כלי-מיתר ידועה שעבדה בעבר עם קלינט על הפסקול ל"רקוויאם לחלום", כמו גם עם מגוון אמנים ממגוון סגנונות כולל פולק, ג'אז, מוזיקה אקספרימנטאלית, אלקטרונית וקלאסית) וחברי Mogwai . המוזיקה עצמה נכתבה תוך כדי תהליך הפקת הסרט (שלא כמו בדרך-כלל, כאשר כותבים את הפסקול אחרי ההפקה) ובתחילה הייתה אמורה להיות יצירה של כלי-הקשה בלבד, לאחר מכן היה ניסיון לשתף את דיוויד בואי בה, ואפילו ניסיון לתת ל- Antony Hegarty סולנה של
Antony And The Johnsons לשיר את שיר הסיום Together we will live forever , תפקיד שבסופו של דבר הוחלף בתפקיד פסנתר של Randy Kerber (מתזמר/מלחין/פסנתרן נודע).
בדומה מאוד ל"רקוויאם לחלום", Mansell מציג את הנושאים בהתחלה (The Last Man ) ומפתח, מפרק ובונה אותן לאורך הדרך. הפסקול בנוי בדומה להצגה עם שלוש מערכות, בהתאמה לשלוש תקופות הזמן המוצגות בסרט (מהמאה ה-16 עד ימינו ועד המאה ה-26), כך שהפתיחה המינימליסטית של המיתרים מגרה את החושים, Holy Dread! העוקב מקיף במתח ומפתה פנימה עם דרונים נמוכים, אפקטים מסתוריים, משיכות של צ'לו ומקצב תופים שבטי מתגבר עד לנקודה בה אפשר לדמיין את השבט עצמו קופץ מחשכת השיחים ומכתר אותך עם חניתות שלופות – גם Mogwai בטרמולו גיטרות חודרני ומכות חוזרות ונשנות בתופים, וגם Kronos quartet עם ההרמוניות והדיסהרמוניות בכל משיכת קשת – ובלי לשים לב Tree Of Life כבר התחיל, עמוק בעמימות שבין הגיטרות, הסינתיסייזרים והמיתרים, לוכד את תמימותך בין הגירויים.
Stay with me מגיח כאילו מתוך חלום, כשלא בטוחים מי רדף אחרינו ולמה בכלל ברחנו ממנו, ומוביל באיטיות אל Death Is A Disease הרדוף, אשר מתגבר ומתפתח ללא נקודת שיא, אלא במקום פשוט דועך אל Xibalba (השאול בתרבות המאיה); קטע עגמומי ומלא אבל וצער, כל כך יפה וכל כך קר, שגורר מחשבות על אובדן אישי עם כל תו שמגיע מהכינור ובסופו של דבר מתאר את המוות כמה שנראה כמו סוף הסיפור.
First Snow , Finish It ו- Death Is The Road To Awe עושים שימוש אחרון בנושאים העיקריים של היצירה, כאילו מזריקים אדרנלין ישר אל ליבה של אהובת הגיבור, עוברים מנקודת שיא לנקודת שיא, מחזירים את הנשימה אל האהובה ועותקים את נשימתנו בו זמנית, וסוגרים את הסיפור בעוצמה עם מספיק מקום לאפילוג – Together We Will Live Forever – הפסנתר של Randy Kerber, והאפשרות להרהר בזמן שהמסך יורד והעיניים מתרגלות לאור.
קלינט לא היה יכול לבחור שותפים טובים יותר לביצוע היצירות המטרידות שלו; רואים שהוא עבד בעבר עם Kronos quartet, הוא מצליח להוציא מהם הצגה טבעית כל כך של רגשות עמוקים ומחשבות לא פחות עמוקות, ו- Mogwai, רבי-השפעה ככל שיהיו, לא משתלטים כאן אלא יותר חופפים ומשלימים את כל הקונספט של The Fountain בצורה האופיינית להם.
בהשוואה הבלתי-נמנעת ל"רקוויאם לחלום", מצליח "המעיין" להתעלות עליו כי הוא עובד טוב גם מחוץ להקשר של הסרט, ומסמן את Mansell בתור אחד המלחינים המודרניים הבולטים של ימינו, עם סגנון ייחודי שרק מוסיף להחמיא לסרטים המרשימים של Aronofsky ועתיד מבטיח.
עופר ויינר
