2007-04-17
בכל פעם שמכניסים דיסק, אותה חתיכת פלסטיק מצופת אלומיניום מאותה להקה שאתם עדיין לא מכירים, מיד מתחילים בחיפושים למי ניתן להשוות, היכן השירים החלשים יותר, היכן ה"גניבות", הזיופים, הפילרים והנורא מכל – האימו. מעט מאוד אלבומים, במיוחד בז'אנר הזה, עוברים את מחסום ה"שני להיטים שהגיעו ל-mtv", ואפילו פחות מהם מוצאים את דרכם אל מדף הדיסקים במקום למצוא את דרכם אל המיקרוגל במטבח; White Lies הוא לא רק אחד מאלה, אלא גם ממש אלבום לכיד וראוי לפחות למעט כבוד.
White Lies הוא האלבום השני של LoveHateHero, להקה דיי צעירה מקליפורניה שטופת השמש המונה חמישה חברים, ועושה רושם שיש בו שיפור ניכר מאז אלבום הבכורה שלה Just Breath (שהתקבל לא פחות טוב) - הסיבה העיקרית לשיפור שהתחולל בלהקה הוא צירוף של שני התותחים Kevin Gruft ו- Myke Russell בתור גיטריסטים, שינוי בהחלט מבורך. אתם יכולים לקרוא לי באיזה שם שתרצו, לזרוק ביצים על הבית שלי ולצייר לי פוני מסורק הצידה אבל אתם ממש לא יכולים להכחיש שיש כאן בנזונה של דיסק; ריפים מעולים וסולואים סוחפים בכל מקום, באסיסט שאשכרה שומעים ולא רק מנגן את תווי הבסיס של האקורדים, תופים עם סאונד וטכניקה ממורקים היטב, וגיוון לא רע מבחינת השירה – לרוב מדובר בשירה האופיינית לז'אנר (למרות שלא מדובר בסוג המעצבן של Fallout at the disco , או מה שלא יהיה השם שלהם...) עם צרחות הארדקור טיפוסיות ברקע ברגעים היותר "כועסים", אבל יש גם כמה הרמוניות עם קולות גבוהים (מצד Paris Bosserman באסיסט הלהקה) – יחד כל אלה יוצרים מחלקה מהודקת, ויחסית לשירים הדיי גנריים שיש כאן, זה בדיוק נוגע בנקודות הנכונות.
Goodbye my love פותח מעולה, ולמעשה מדובר בחומר שממנו עושים להיטים – הפזמונים הקליטים, הגיטרות החדות שנחרטות בזיכרון, התיפוף האנרגטי והליריקה הלא-כל כך קונבנציונאלית הנוגעת בעצם היות הלהקה להקה והחוויות שלה בתור אחת. שני העוקבים לו, I'll make it to bridges ו- Red Dress , באים להראות שהאלבום הזה לא רק מתחיל טוב אלא גם ממשיך טוב; כאשר הראשון מובל ע"י השירה והבאס ועוסק בפחד וחרדה מפני הרגע בו לא ירצו חברי הלהקה לעסוק יותר במוזיקה, והשני מתחיל עם פסנתר, ממשיך עם פצצת מטאלקור כבדת משקל, מפתיע עם pre-chorus במקצב מהיר ועוסק, בצורה יותר תואמת לסגנון, במערכות יחסים ואהבה נכזבת.
בין השירים היותר טובים, מתוך אסופה שבה כל השירים כבר טובים, אפשר למצוא את You got served עם האג'נדה הצמחונית, את Of sound and fury בעל ההרמוניות הווקאליות המרשימות, גישת הפאנק-רוק והקרבה ל- Funeral For a Friend, את Move On שקרוב יותר לכיוון של רוק אלטרנטיבי ואת הלהיט הממריץ Hollywoodmenia (את הביקורת על תרבות האנורקסיה והכוכבנות בו אפשר להבין בקלות, והלהקה מקבלת בונוס גם על הנושא וגם על ההגשה כאן).
האלבום נסגר באותה איתנות שבה התחיל; גם שיר הנושא, הכולל כמה מקטעי הגיטרות והשירה הטובים ביותר כאן, וגם הסיום המוחץ של Homewrecker – שממש עומד על קצה גבול הסקרימו – מוכיחים שוב שעד כמה שקשה להודות בזה, גם אימוקור (או פוסט-הארדקור, הסגנון תחתיו חלק מהאנשים מסווגים את הלהקה) יכול להיות סוחף.
LoveHateHero הצליחו לנגב חלק מהרפש שנזרק על שמן של להקות כמו
Taking Back Sunday ,
Thursday ,
The Receiving End Of Sirens ו-
Funeral For A Friend ואפילו לנגב חלק מהאייליינר השחור של
Panic!At The Disco ,
Fall Out Boy ו-
My Chemical Romance.
זה אלבום ראוי בכל קנה מידה ולא מוצר פלסטי חלול, ואפשר רק לקוות שהגל יחלוף בקרוב, ושבין הניצולים שיצופו מהשיטפון הזה יהיו גם החבר'ה האלה.
עופר ויינר
