2007-03-30
האלבום החדש של The shins הוא כנראה הפריצה שהם חיכו לה לא מעט זמן, מה שאתם כנראה עוד לא יודעים, שגם אתם כנראה מחכים לשמוע אותו כבר הרבה זמן.
כל כך הרבה להקות טורחות לחפור למעמקי שנות השישים ולחפש את ה- hook המתאים. אצל חלק מהן זה הבגדים, אצל חלק אלה הצהרות על אהבה ושלום, שהן קצת פחות מרשימות כשהן לא בקונטקסט הנכון, וכנראה שאצל רוב הלהקות אנחנו ניתקל בחיקוי זול לסאונד של פעם בזמן שריח המריחואנה הזולה צף מעל האלבום. ב- Wincing the night away אפשר לשים לב מהשנייה השלישית בערך שזה לא המקרה פה. ה-Shins לא מנסים לחזור אחורה בזמן למוזיקה של פעם, הם פשוט מושכים אותה 40 שנה קדימה לשנות ה- 2000.
אפשר לעמוד, להצביע, ולחפש אמנים ספציפיים באותה תקופה שהשפיעו על המוזיקה שלהם, אבל כנראה שאת האצבע צריך להניח בשני מקומות בו זמנית, מבערך אמצע שנות השישים עד השבעים המוקדמות, ואת האצבע השנייה נניח בימים שלנו. יש ל- Shins שילוב של המאפיינים של אותן להקות פולק רוק, ואפילו להקות קצב של אותה תקופה, בנוסף למאפיינים הבולטים של השנים האחרונות, עם דגש חזק על ההפקה, נגיעות אלקטרוניות וסאונד גיטרות של ימינו.
בשביל להבין את הוורסטליות בין התקופות והסגנונות אפשר לראות את הקונטרסט שבין שני השירים הראשונים. השיר הראשון באלבום, Sleeping lessons הוא רוק אלטרנטיבי לפי הספר, מפתיחת קלידים להתגברות השיר באמצע שלו, והגיטרות שמספקות רקע יציב אבל לא משתלטות על התמונה.
Australia שאחריו הוא כבר נחיתה ישירה לבמות של ה- beat club שבו אפשר בקלות לדמיין תספורת צלחת בריטית וילדות צורחות ליד הבמה.
השירים שעוקבים הם כבר שילוב של שני הקצוות בשיר אחד; פתיחות מלוכלכות או מעברים אלקטרוניים כששאר השיר מאופיין בתיפוף Beach boys למדי והרמוניות קוליות שאפיינו כל להקה שהגיעה קצת אחרי הביטלס.
Wincing the night away מתאים לכל אלו שעדיין שומעים את התקליטים שיש להם של ה- Byrds שהם קנו בזמנו, וגם לאלו שקנו אותם אתמול בחנות יד שנייה בת"א. חוץ מזה, במקרה הכי גרוע תהיה לכם שיחה עם ההורים על "אתה יודע, גם אני שמעתי דברים בסגנון כשהייתי בגילך..."
רועי פוברצ'יק
