2007-03-21
אם תוך 17 שניות ממתי שתתחילו לשמוע את
Accompanied by death, השיר שפותח את Vulcanus, לא תזמזמו את הליד שלו – כנראה שמשהו לא בסדר אצלכם וכדאי שתפנו לייעוץ.
לכבוד אלבומה החמישי והטוב ביותר עד כה בחרה Fear My Thoughts לפתוח עם פיצוץ רציני, שיר שכתוב כל כך טוב שתתחילו לתהות איפה התחבאו חמשת חברי הלהקה, ומה הם אכלו במחבוא שעשה אותם כל כך טובים... אז זהו, שהחבר'ה הגרמנים האלה לא ממש התחבאו, אלא פעילים כבר מעל תשע שנים ומראים לאורך כל הדרך סימנים של עליונות, ככה שלא פלא שהם מעבירים חבילה של 12 שירים מאוזנים בצורה מושלמת, עטופים בהפקה סופר-נוצצת של המפיק הסופר-מקצועי Jacob Hansen (אשר כבר הספיק לעבוד עם הרכבים מרשימים לא פחות כמו Cummunic, Hatesphere, Mercenary ו- Beyond Twilight) ומופצים ע"י אחד הלייבלים הגדולים ביותר בימינו.
Vulcanus הוא אלבום כבד ואפי באופן שווה, מלא ב- hooks אבל גם מצויד במלאי של ברייקים – ממש בהתאמה לשם הגרנדיוזי שלו, כך גם האלבום עצמו, סוג של קוקטייל של ז'אנרים מטאליים, שאפשר להרגיש בו את הטעם המלודי אבל הצריבה בגרון עדיין מורגשת.
השיר הפותח שהוזכר, Accompanied by death , איננו הדבר המדבק היחיד כאן וכבר ב- Blackness העוקב לו מקבלים פזמון סוחף, שמגיח מתוך שיר שעומד מבחינת סגנון על גבול בין The Haunted ל- Children Of Bodom, וזאת רק ההתחלה. כל אחד מ-12 השירים ב- Vulcanus נושא בתוכו דמיון ללהקה מוכרת כזאת או אחרת, לא ברמה של rip off אלא ברמה של הומאז' למטאל שכולנו נהנים ממנו; דוגמאות לזה אפשר למצוא ב- Survival Scars המאוד מגובש והמושפע מ- At The Gates ודומיה, ב- Soul Consumer ו- Gates to Nowhere עם פן יותר מודרני של דת' שבדי בדמות Soilwork ו- In Flames, ו- Lost in black עם הגיטרות שמזכירות נורא את אלה של Michael Amott (מ- Arch Enemy בימינו ו- Carcass בעבר).
שיאים נוספים, מלבד אותו שיר פותח, כוללים גם את Culture of fear האפי – ניסיון יותר מלודי, בדומה אולי ל- Opeth או Insomnium, עם נדבכים מלודיים מרובים, גיוון טוב בגיטרות, פזמון קליט והיווצרות של דחף בלתי נשלט לתופף באוויר; Accelerate or die עם הופעת האורח המפתיעה של חברי Destruction , הסולן-באסיסט Schmier והגיטריסט Mike, שמתאימים לחיך של כל חובב ט'ראש ממוצע; Stamp of credence ששוב נשען על מלו-דת' שבדי, אבל גם משגר כמה קטעי בלאק מטאל מלאי-טסטוסטרון, ברייק מלודי, ונבנה חזרה בהדרגה בקטע שבטי, ובגדול הולם ברמקולים בצורה שפשוט מיועדת לעצבן את השכנים. ואחרון חביב הוא שיר הנושא, Vulcanus עצמו, שמציע הפסקה קלה מכל המהומה, מתחיל בריף דמוי Maiden, ממשיך עם וינטג' בקלידים ברוח Deep Purple (באדיבות Kim Olesen מ- Anubis Gates), ונותן במה לשני הגיטריסטים Markus Ruf ו- Patrick Hangmann להשוויץ ביכולות שלהם.
גרסאת 2007 של Fear My Thoughts היא חבילה מסודרת אך כבדה במיוחד, כובשת שטחים מפורזים במטאל ע"י עירוב סגנונות ובו בזמן זונחת את נגיעות ההארדקור שהיו לה באלבומים הקודמים כמעט לחלוטין (אולי רק ב- Both Blood נשאר קצת מזה, ובחלק מהברייקים והגוונים הווקאלים). הפגם היחיד שיש באלבום היא העובדה שהסוף שלו לא חזק כמו ההתחלה, Wasteland הוא שיר מגובש והכל, אפילו יש בו גיוון נוסף מבחינת השירה הכבר מגוונת שיש לאורך האלבום, אבל חסרה בו תחושת ה"וואו". למרות זאת, Vulcanus עובד, ומרוויח ל- Fear My Thoughts את מקומה בנוף הדיסטורשן בכבוד.
עופר ויינר
