Air - Pocket Symphony - [EMI]

2007-03-16

אין סיכוי שמישהו פה עבר את שנות התשעים בלי להכיר את Air. כל אחד שישב בבית קפה כנראה יודע לזמזם חלק נכבד מ-moon safari גם אם הוא לא יודע את זה עדיין. אפילו מכורי MTV כנראה זוכרים לטובה את הקליפ עם המסטיק לשיר Playground love מהסרט The virgin suicides , וחובבי האלקטרוני כנראה מכירים בעל פה את כל פסקול הסרט המצוין הזה, וכנראה שגם את האלבום השני שלהם 10,000 HZ legend.

בסוף שנות התשעים, הוציא הצמד Jean Benoit Dunckel ו- Nicolas Godin את אלבומם הראשון, שהיה באמת מופתי, Moon Safari , בו הם שזרו כמו במגע של קסם תמונות נוף עשויות מצלילים ושטיחי קלידים שמצד אחד היו פלא עולם, ומצד שני גם היוו את היסוד לאותה מוזיקה שכולנו יודעים להעביר לאחורי השמיעה הסלקטיבית בבתי קפה.

האלבום Pocket symphony הוא כביכול הרביעי במספר של הצמד. למרות שאם מחשיבים את הפסקול של The virgin suicides, את City reading ,ועם כמות העבודה שהשקיעו בחדש של שרלוט גינזבורג אפשר לנכס גם אותו לדיסקוגרפיה שלהם, ולקרוא לו אלבומם השביעי.

האלבום הוא מה שכל להקה מתגאה להגיד היום, למרות שלא תמיד בצדק, "חזרה לשורשים". יש פה המון דמיון לאותו אלבום מופתי moon safari. אותן שכבות פסטורליות של צלילים אחת על השנייה, אותו רוגע, כזה שאתה יכול להתעלם ממנו באותם בתי קפה, אבל להעריך בבית. הבעיה היא, שלעומת שם המשפחה של הנשיא המכהן בארה"ב, שאר הדברים בעולם ישתנו, ואותו זרם ש-air הנהיגו בזמנו גם הוא גדל, טפח, ועלה על גדותיו מבחינת חומרים חדשים. מה שהופך את האלבום החדש של air ליפה, עשוי היטב, עם כמה רגעים מצוינים, אבל לא מביא שום בשורה חדשה.

באלבום מתארחים Jarvis Cocker והזמר Neil Hannon מ- The divine comedy אותם הצמד פגש בזמן הקלטת האלבום של שרלוט גינזבורג ומהתלהבות הדדית הפרו שני שירים. ג'ארויס מוכיח מה שהוא הוכיח גם במחווה ללאונרד כהן בזמנו, וזה שכשהוא דרמטי, הוא דרמטי עד הסוף, בצורה ממהפנטת עד מפחידה, וככה הוא מביא את השיר One hell of a party לידי רעידות. Neil Hannon גם הוא איש שתמיד יודע להגיש שיר בצורה שתשאיר אותך חושב עליה מחדש גם אחרי השיר, והוא לא מאכזב גם הפעם בשיר Somewhere between waking and sleeping.

אפשר להרגיש את השינוי שניסו להנחיל דרך שימוש בהשפעות מהמזרח הרחוק.Nicolas למד לנגן על Koto ועל Shemisen, שניהם כלים מהמזרח הרחוק, ולטענתו הוא בילה את השנה האחרונה בלמידה של הכלים. אבל הנוף הכללי הוא אותו נוף שהנחילו להמונים בשנות התשעים ועד כמה שאני מת שייגמר הרטרו לשנות השמונים (יש קונצנזוס על העשור ההוא בתור עשור רע, נכון? זה לא רק אני?) אולי זה עדיין לא הזמן להגיע מחדש לשנות התשעים.

רועי פוברצ'יק