2007-03-08
כנראה שדיימון אלברן ישאיר את חותמו על שנות האלפיים לא פחות ממה שהוא השאיר בשנות התשעים. ואם זה עדיין לא ברור למישהו, אז הוא ימשיך לנסות להוכיח את זה. אחרי שהיה אחד מדמויות המפתח בשנות התשעים, לשנות האלפיים הוא נכנס חזק עם הגורילז, החדשות אומרות שעכשיו הוא עומד לכתוב אופרה חדשה, וכנראה גולת הכותרת שסוגרת את המעגל זה האלבום/פרויקט החדש The Good, The Bad & The Queen .
The Good, The Bad & The Queen הוא פרויקט שהיה כבר בתכנון בזמן הקלטות Demon days של הגורילז, והטענות הן שהמקורות שלו הן עוד הרבה מקודם.
מדובר בסופרגרופ מוזר למדי. דיימון אלברן, שמוכר בעיקר מבלר והגורילז, פול סימונון שבימים עברו היה ידוע בתור הבאסיסט של The Clash (שוויתר על המוזיקה למען ציור), את הגיטרות מאייש סיימון טונג שבעברו היא איש הגיטרות של The Verve , ועל התופים טוני אלן שאת שמו אפשר לקשר ל- Fela kuti ו- Africa 70.
אלברן, אותו בחור שבזמנו כתב על טהרת שמחת החיים של הבריטפופ, חוזר ללונדון, והפעם עם בשורות קצת יותר אפוקליפטיות. אולי בעצם הדבר הכי מסקרן פה, הוא מה שיש לאלברן (בואו נייחס פה בעיקר אתParklife של Blur) ולסימונון (קשה לשכוח את London's Calling) להגיד על העיר בימינו.
הבשורות הפעם כנראה פחות משמחות, כאשר אלברן מספר על שדות ירוקים שהופכים לבטון בשיר Green fields או על סיפורו של חייל, שיותר נשמע כמו המלחמה של האדם הפשוט בניכור של המודרניזציה בשורות כמו "emptiness in computers bothers me" בשיר A soldier's tale , וככה אותו עולם פופי ושמח של אמצע שנות התשעים נעלם לאט לאט למול עינינו.
הבשורה המוזיקלית מצליחה לשקף את התמונה העגומה שאלברן וחבריו מנסים להעביר, אבל באיכות של המוזיקה, אין שום דבר עגום. בהתחלה אלברן חשב שזה ייצא כפרויקט סולו, אבל מהר מאוד הפרויקט הפך להיות למוזיקה של הרכב מבוסס. ככה כל אחד תורם את הנקודות שלו ויוצרים גוון חדש ומעניין, שנע בין אלקטרוני ואולי אפילו נגיעות דאב (שירים כמוThe northern tale ו- Herculean יכלו שניהם לדעתי להשתלב גם בגורילז) לפופ מלנכולי עם לא מעט רגעי שיא.
הדיסק עטוף ביופי מוזר, אפשר להרגיש את התעשייתיות האפרורית דרך השירים ולדעתי גם קל לתפוס את האלבום כולו כמאין קונספט אווירתי שמועבר בצורה מרתקת ומושכת. האיזון בין הנגנים השונים יוצר מרקם שקשה להיות אדיש אליו. אלברן מוכיח שמעבר לילד שעשועי-פופ שהיה, הוא בעיקר מוזיקאי חרוץ ומוכשר שלא מסוגל לנוח על זרי הדפנה לרגע.
רועי פוברצ'יק
