2007-03-08
אני בדרך כלל נמנע מלגזור יותר מידי על אלבומים, קלאסיקות של מטאל כבר כמעט ולא עושים היום, עושים אלבומים טובים, אבל לא קלאסיקות. העניין הוא שהאלבום השלישי של להקת הפאוור-פרוג הניאו קלאסית הזאת בהחלט צפוי לדעתי להיכנס לרשימה של קלאסיקות של מטאל מלודי, ולו רק בשל יכולת הנגינה המרשימה ביותר של חברי ההרכב, העובדה שאין כאן שיר חדש בטח תורמת, אבל האלבום היה עובד גם אם הם היו מבצעים שירים של משינה.
לראשונה שמעתי על ההרכב באלבום הבכורה שלהם Welcome To The Show ב- 2004, אלבום מפתיע ששילב את כשרון הנגינה המופתי של הגיטריסט והמנהיג הנריק פליימן עם הרכב חזק באלבום שכולו פאוור ניאו קלאסי מלודי וכבד. האלבום השני – Theatrical Madnes היה המשך ראוי לאותו אלבום, ואני חייב לומר שנלחצתי כששמעתי שפליימן החליף חצי מההרכב באלבום החדש של הלהקה, אבל אני שמח לומר שהחששות שלי התבדו, לגמרי.
הפעם מצטרף ללהקה בסיסט חדש, שעובד נהדר עם המתופף האדיר דניס בול, אבל השינוי העיקרי והמשמעותי ביותר ללהקה, הוא הצטרפותו של אפולו פאפאטנסיו, ששר כיום בין השאר עם
Firewind, הסולן היווני הזה הוא אחד הסולנים המלודים החזקים ביותר שיש היום בסצנת המטאל האירופאית, וכאן הוא מספיק כדי להפוך את האלבום הזה לאלבום הטוב ביותר של הלהקה.
החל משיר הפתיחה האלבום לא נח לשנייה, אין בו רגע חלש אחד. שיר הנושא הפותח נותן באגרסיות ניאו קלאסיות מרשימות ומרוויח המון מקולו החזק של אפולו, כשנגינת הליד של פלימן לא מפסיקה להפתיע. השיר שאחריו, Black Ravens Fly , הוא הסינגל הראשון מהאלבום וניתן להבין למה; מטאל מסורתי, מקצב ביניים כבד, ואחד הפזמונים הקליטים והיעילים ביותר שהלהקה יצרה עד היום. באמצע השיר יש גם איזה טרייד-אוף וירטואוזי של גיטרה-קלידים, כשצד הקלידים בהחלט לא נופל באלבום בזכות הכישרון של ריצ'ארד אנדרסון הנודע, בין השאר מ-
Time Requiem, והופעות אורח של דויד רוזנטל, לשעבר איש Rainbow וגם
Malmsteen.
שיר כמו Far Away מכיל יסודות ניאו קלאסים כשהם צבועים בצבעים אורינטליים יותר, יש בו משהו מאלבומי הסולו של
רוני ג'יימס דיו, גם בשירה החזקה של אפולו, וגם בלחן עצמו. שיר אחר, כמו The Dark Misntrel Plays מכיל לחן כמעט קברטי שמפגין את יכולת הכתיבה המרשימה של פלימן, הוא גם נותן בשיר עוד סולו גיטרה מרשים ביותר.
אני שמח לומר שהצדדים האחרים בלהקה, המתופף והבסיסט, בהחלט לא נופלים מהצד השני של ההרכב, לא צריך להתאמץ הרבה כדי לשמוע עד כמה טוב שני אלו מנגנים, כשעבודת המצילות של בול כל פעם מדהימה אותי מחדש. האלבום מסתיים עם סוג של בלדה גרנדיוזית שמכילה את אותם השפעות של להקת Queen שנשמעו גם באלבום הבכורה של ההרכב, והוא סיום מושלם לאלבום מושלם.
כמו שאמרתי, אין יותר קלאסיקות כיום, אבל זה אלבום אחד שמתקרב לשם, מטאל מלודי מושלם מהסוג שפשוט מפנק את האוזניים מההתחלה ועד הסוף. אני שמח שהלהקה הזאת לא אכזבה, אם כבר – היא עשתה כאן את האלבום הטוב ביותר שלה עד היום.
אלון מיאסניקוב
