2007-03-05
בלאקפילד זו להקה, וכמוה הדיסק, שקשה לתת את הדעה עליה בלב שלם. בדיוק כמו שקשה לתת את הדעה על כל אחד מהצמד ווילסון/גפן בלב שלם. בימינו לפחות. אבל בחיפוש אחרי אותה דעה, עוברים דרך מלודיות גפניות טיפוסיות, הפקה חמה עם סאונד מהוקצע שווילסון מוכר בו והסתייגויות קטנות ממה שקורה בין השורות.
לעומת האלבום הראשון, שברובו היה תוצאה של עבודה משותפת בצורה עקיפה, והיה מאוד מאוזן ברמת הכתיבה, פה יש כתיבה של להקה ממש. מי המוביל שלה? זאת כבר שאלה מורכבת יותר.
לאלבום הזה התווספה הצהרה מצד ההרכב, שטען בצורה זו או אחרת שווילסון נותן לגפן להיות הכותב העיקרי והוא יותר מתעסק בסאונד ומוסיף משפץ ותורם את חלקו - ככה גם נשמע האלבום. אביב גפן כותב באנגלית, הקול והביצועים של ווילסון גורמים לו להישמע מקצועי ברמה שאליה הוא שואף כל הקריירה שלו וביניהם הגיוון האמיתי שמופיע הוא בשירים שווילסון תרם. שלמרות שהם מיעוט נחרץ, הגיוון בהם הוא גדול מאוד.
מבית היוצר של ווילסון אפשר למצוא פה את Onc, שהוא הסינגל שמקדם את האלבום וכנראה גם הרצועה הכי בועטת בו, למרות שהטקסטים הם הרבה מתחת למה שאנחנו רגילים מהבנאדם שכתב אלבומי מופת כמו Lightbulb sun ו- Stupid dream. מצד שני, הוא מפצה על זה עם Christenings המעט ציני אבל קולע ו- My gift of silence שהוא אחת הבלאדות היפות של ווילסון.
גפן לעומת זאת, בערך תורם פה את שאר הרצועות למעט שתיים שנכתבו ע"י שניהם.
גם באלבום הזה יש עקביות למנהג המעט מעצבן של לתרגם שירים של אביב לאנגלית; אני לא חושב שלצמד שיש כל כך הרבה מה להציע יש צורך בחפירה בארכיונים של אחד מהם כדי להביא שיר מוצלח לאלבום. End of the world באמת נשמע טוב ברובו ונותן סיום חזק לאלבום. Epidemic שנכתב ע"י שניהם, הוא שיר שההרכב מופיע איתו המון זמן ואפילו קיבל תירגום באלבום האחרון של גפן, לשים אותו בכל זאת באלבום זה קצת ברמה של להביא בי-סיידס לסטטוס של סינגל בכמה שנים מאוחר מדי, לזה מצטרף גם Where is my love.
This killer הוא גפן טיפוסי, גם במלודיה, וגם בטקסטים, ויחד איתו 1000 people, שניהם מוצלחים מאוד והשיתוף פעולה של גפן ווילסון מוציא מהם את המיטב.
Blackfield 2 כנראה יישאר אלבום ש-או אוהבים ממש או ממש לא. מעריצי גפן ימשיכו להתגאות בכוכב שלהם שמצליח בחו"ל ומעריצים של פורקיופיין טרי ימשיכו לחכות ל- Fear of a blank planet שיוצא אוטוטו. אבל חייבים לציין, ששוב פעם המלודיות, המלנכוליה והחמימות שהצמד הזה משדר כנראה יהיו הפסקול שלנו לחורף. למרות שאנחנו יודעים שחורף הבא זה יהיה חייב להיות כבר משהו אחר.
רועי פוברצ'יק
