2007-03-05
אלוהים, איזו חבורה מלוכלכת. אחרי האזנה לאלבום הזה יש איזה צורך עז להתקלח, לא כי הוא מופק רע או נשמע חובבני, בדיוק להיפך, במקרה הזה להקה איטלקית עם סולן דני מוכיחה כי ניתן לעשות סטונר מטאל טוב לא פחות מזה שנעשה בארה"ב, מולדת הז'אנר הזה. הצורך להתקלח נובע מזה שזה אלבום מלוכלך, גס וברברי - כל מה שעושה את הסגנון הזה למה שהוא. אני מניח שזה טוב מאד למי שאוהב את הסגנון...
האלבום נפתח עם Are You Ready? ללא שום הכנה מראש, גיטרות מטונפות וגישה של גרוב רוקנ'רולי, אחד היתרונות הבולטים מההתחלה הוא קולו של ג'קוב ברדל, הידוע בעיקר כסולנה של להקת הניאו-ט'ראש
Hatesphere, כאן הוא מפגין כמה מהצרחות והגראולים הידועים שלו מהלהקה ההיא, אבל בליווי עם שירה מלודית מטונפת שמזכירה מידי פעם את זו של ספיד סטריד מ-
Soilwork, והוא בהחלט משמש כעוגן מוצק ללהקה.
השיר השני נקרא בשם המאוד לא צפוי Superhero Motherfucker Superman, וזו עוד פיסת לכלוך תוצרת איטליה, הפעם עם קצת יותר גרוב ותחושה חזקה של שנות השבעים. שני השירים הראשונים יזכירו לכם את Kyuss ואפילו את
Queens Of The Stone Age, רק ללא שמץ של מלודיה או רחמים.
שיר כמו I'm Not The One מציג שוב את אחד הגורמים האחרים שגורמים לכך שהאלבום הזה עובד כאלבום סטונר אמיתי - הסאונד של הגיטרות. הן ברורות ודי נקיות, אבל מבוססות על דיסטורשן מבוסס מגבר בלבד, כמו מיטב הוינטג' של שנות השבעים, וזה הדבר הכי נכון ללהקה שכזאת. השיר Big Money, Sweet Money מפגין גישה קצת פאנקיסטית במהירות והאגרסיה של השיר, וזה משולב באותו לכלוך סטונרי, אבל הפעם קצת יותר שובב.
אין ספק שזה לא אלבום קל, הלהקה לא מאפשרת שום אתנחתא מלודית, הרים של זיעה ורעש נזרקים על המאזין ואני בהחלט יכול לדמיין שלא כל אחד יהנה מזה, אבל למי שאוהב את סוג המוזיקה הזאת, סטונר בלתי מתפשר, זה בהחלט אלבום מומלץ.
אלון מיאסניקוב
