2006-12-01
איזו הפתעה נעימה, להקה אמריקאית שקצת קשה לסווג לז'אנר ספציפי, אבל הייתי אומר שהיא הולכת בין הטיפות מבחינת שילוב של פרוג ופאוור מסורתי, מה שהם לא יהיו, זה אלבום מופק היטב, מנוגן טוב וכבד מספיק בשבילי, שרובו מבוסס על הכישרון של הגיטריסט/זמר/בסיסט לות'אר קלר.
הלהקה ללא ספק תזכיר לאנשים את
Nevermore בחיבור שלהם של ריפים כבדים עם מקצבי תופים טכנים חזקים, אבל השירה של קלר הזכירה לי דווקא את זו של ג'ף טייט איש
Queensrÿche, והיא אחד הגורמים שהופכים את האלבום לאיכותי בכל קנה מידה, אפשר להוסיף לזה גישה חכמה של לא להתפלצן יותר מידי עם המוזיקה ולהכניס את יסוד הפרוג בקצת תחכום, והתוצאה היא אלבום שעובד כמעט בכל קנה מידה.
השיר הפותח הוא דוגמא טובה למה שאפשר לצפות לו, מקצב כבד עם גיטרות כבדות ממה שיש ברוב אלבומי הפרוג, שירה מלודית חזקה של קלר, שעולה לגבהים די מרשימים. אבל הלהקה עושה את שלה הרבה יותר טוב בשיר השלישי – I'm The One, שיר די פשוט, כבד למדי, עם פזמון שנשאר בראש הרבה אחרי שהדיסק נגמר, שוב, זה יתאים למעריצי Nevermore, אבל יש בזה משהו שקרוב מאד למטאל אמריקאי מסורתי של שנות השמונים, זה שילוב של יסודות מודרנים וישנים יותר.
Hatred הוא שיר שנוטה שוב יותר לצד הפרוגי, פתיחה שבנויה על גיטרות נקיות והופעה מלודית חזקה של קלר, משם זה ממשיך ריף אתני, כמעט ים תיכוני, וחלופת ריפים פרוגית, אבל בשום שלב שהוא זה לא הופך לאוננות פרוגית מהסוג שאני שונא, זה נשאר כבד ודי ברור. שיר כמו White Road, Black Sun מציג צד פחות קונבנציונאלי של הלהקה, שירה עמוקה מלווה בריפים כבדים למדי, לא מעט חילופי מקצבים, שוב, זה פרוג, אבל עם כבדות של פאוור מודרני.
אהבתי מאד גם שיר כמו Walls Of Jericho, יותר קרוב להארד רוק אמריקאי כבד מסוף השמונים, פה הלהקה לא מנסה לסבך יותר מידי, הכול פשוט, קליט, מטאל אמריקאי מסורתי מהסוג שכמעט ולא עושים יותר.
כמו שהתחלתי, הלהקה היא הפתעה נעימה, ללא ספק חבורה לא צעירה של נגנים, עם לא מעט ניסיון, והם הצליחו לשלב פה יפה פרוג עם פאוור ומטאל מסורתי, הכול עשוי היטב, בטעם, ויחד עם זאת כבד מספיק, אני בהחלט אשאר ערני בקשר לאלבומי העתיד שלהם.
אלון מיאסניקוב
