2006-11-27
Integrity היא להקה לא מוכרת פחות או יותר כמו ש- Pentagram לא מוכרת, ולמרות חוסר הקשר בסגנון של השתיים יש להן עוד דבר אחד במשותף – שתיהן להקות שיש אומרים שהשפיעו הרבה על יצירה של ז'אנרים חדשים בתוך המטאל כשכולנו היינו צעירים. Pentagram תרמו להתפתחות של הדום והסלאדג', בעוד Integrity תרמו את חלקם ביצירה של המטאלקור.
הבייבי של Dwid Hellion (שלא כמו פרוייקט הטכנו/הארדקור שלו Psywarfare) נולדה ב-1988 בערך, וריתכה הארדקור וט'ראש בדרך לא קונבנציונלית דאז. התערובת הייתה גולמית וגסה, בדומה אולי להאגיס (תבשיל מסורתי שבו ממלאים כיבת כבש באיברים פנימיים אחרים), ותובלה באופן ביזארי מאוחר יותר כש- Hellion הוסיף סימפולים מעולם הטכנו/אינדסטריאל. הסאונד של הלהקה בשנים המוקדמות לקיום שלה לא היה רק העבודה של Hellion אלא גם כוונן על ידי Lenny ו- Aaron , בני משפחת Melnick על הגיטרה והבאס (בהתאמה), שנותנים עמוד שדרה של באס כבד כמו החיים וחומת דיסטורשן של גיטרות. קשה להגדיר את מה ש- Integrity עושים, והאוסף של 21 הקטעים הנדירים/הסינגלים שמולנו בהחלט לא עוזר.
הדרך הטובה ביותר לתייג את מה שהם עושים תהיה לקרוא לזה "אולדסקול"; מעטים אלה שעושים מטאל כזה כיום, עם ציוד אנלוגי, ועלות/איכות הפקה נמוכה, תלויים במוזיקה שתדבר בעד עצמה. וכאן, היא לא מדברת אלא צועקת, בועט וצורחת כמו ילד בן 3 בהתקף זעם מכוון מראש.
הקול הגרוני של Dwid חד כמו סכין ניתוחים אבל גם שורץ מחלות כמו בית מטבחיים נטוש, בדיוק על הגבול בין צעקות הארדקור לשירת ט'ראש גרונית ואגרסיבית, והוא זה שמוביל את רוב ההתקפות הקצרות לאורך כל הקמפיין הזה.
Live it down פותח ונותן את הטון מובל-הבאס עד השיר הרביעי, עד ש- Harder They Fall ו- March Of The Damned האיטיים יותר מגיעים, עם קוקטייל עכור של Slayer ו- Motörhead; אותם מאפיינים נמצאים גם ב- Jimson Isolation , יחד עם סולו דמוי מטאליקה הישנים (שיש גם ב- March Of The Damned).
נקודות נוספות לציון הן הגבול בין ההארדקור-פאנק לט'ראש שנחצה ב- Darkness , הפאנק על גבול הקראסט שיש ב- Kingdom Of Heaven , הקול המעונה של Dwid ב- Rebirth , ו- Eighteen (אחד המוזרים כאן) עם המלודיה (!) של הגיטרה הנקייה בפתיחה, השירה הנקייה, הסולואים של הגיטרה לאורך השיר, והקצב האיטי יחסית לשאר; יש סיבה שבגללה השיר הזה נכלל כאן (יכול להיות שמדובר בקאוור) - אולי בתור הכנה לירידה המכאיבה באוזניים באיכות הסאונד בשירים מכאן והלאה.
החל מהמעשים הדמוניים ב- Sarin, דרך הופעת האורך של Lemmy (מ- Motörhead, שהוזכרה קודם וגם השפיעה על Intergity בגדול) שמציג את עצמו ואת הלהקה ב- ATF Assault, עד לקטע המוזר אפילו יותר Silence Ever After מקבלים אפילו גרסא גסה יותר של Integrity; Silence Ever After, למען הסקרנים, הוא פאוזה ארוכה (9:29) מכל ההתהוללות בצורה של טריפ אמביאנט חללי (לחישות ורחשושים, גיטרה ברקע שעושה סולואים ופידבק, תיפוף שבטי, לופים של קלידים) שאפשר לקבל רק מאסיד מראה חלק מאותם אלמנטים אלקטרוניים ש- Dwid אוהב לשלב במוזיקה שלו. אבל מהר מאוד Divinity In Exile מחזיר הרכבת המטונפת למסילת הברזל החלוד (למרות שבשניות הראשונות והאחרונות שלו יש עוד שאריות מהקטע הקודם) ויחד עם Change המבורדק הוא מציג צרחות שעומדות בגאווה בצל של Tom Araya, והברדק ממשיך גם ב- Thaw .
השלישיה הסוגרת כוללת את Evacuate שמביא מהטינופת של הפאנק, את Jagged Divisions החזק והבנוי היטב (נקודת שיא כאן) ואת הנויז המטריד של Learn How To Die בתור סיום נוטף חומצה.
על אף העירוב הרועש והוולגרי בין סגנונות שונים, ואיכות הסאונד הירודה של האוסף הזה, ללא ספק יש ל- Integrity ערך היסטורי ו- Silver In The Hands Of Time הוא תצוגה ראויה של זה, של החומר של הלהקה ושל אולדסקול מטאל באופן כללי. השאלה היחידה שנשארה תלויה באוויר היא האם האוסף הזה שווה סיבוב לא רק בגלל הערך ההיסטורי שלו אלא גם בגלל התוכן שלו. בהחלט קשה (האלבום, לא השאלה).
עופר ויינר
