2006-11-19
אני לא מבין מה קרה לט'ראש והספיד האמיתי של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים, אמנם יש עלייה גדולה בסצנת הט'ראש כיום, אבל היא מתבטאת בעיקר בלהקות שעושות ניאו ט'ראש כבד עם המון ריפים מסובכים וסולן שצורח/שואג ללא קומץ של מלודיה במה שהוא עושה. זה לא הספיד של שנות השמונים, זה משהו אחר. מידי פעם אני מגלה להקה שעושה את בדיוק אותה המוזיקה שכל כך אהבתי אז, ולהקת הספיד הנוצרית Temple Of Blood היא בדיוק זה, הדבר האמיתי – ספיד מלודי, מנוגן לעילא, עם סולן בעל קול מלודי חזק שנוטה להישאר Mid Range רוב הזמן, אבל גם לא מפחד לעלות לצרחות גבוהות מידי פעם – זה הדבר האמיתי.
החל מהשיר הראשון באלבום, Destruction Of The Twin Cities , ברור כי הלהקה הזאת יודעת לנגן, תופים מלווים בדאבל בס אימתני, בס חזק עם כמה ליינים שהזכירו לי את
Iron Maiden, והעיקר – נגינת גיטרה מופלאה של סולן הלהקה והגיטריסט ג'ים מאלינס והגיטריסט השני של ההרכב, השניים עושים כמו שצריך את האומנות המופלאה של נגינת הסולו. רק צריך לשמוע את קטע הסולו של השיר השלישי Return To Eden כדי להבין שמדובר פה בנגנים של ממש, העובדה שהם גם מתמידים פה בריפים ספידים של ממש רק תורמת לרמה הכללית של האלבום.
השיר Spiritual Warfare הוא עוד קטע חזק, מתחיל עם ליד הרמוני עם גוון אוריינטלי לפני שהוא פונה לכיוון הט'ראש הכבד, אבל ברגע שמאלינס פותח את הפה ומתחיל לשיר, גם מלודיה נכנסת לתמונה.
יש גיוון במה שהלהקה עושה, בשיר The Ultimate Sacrifice הלהקה פותחת עם קטע גיטרה נקייה שמזכיר קצת את The Legacy של
Testament אבל משם זה ממשיך לשיר כבד לכל דבר עם ריף ט'ראש חזק.
למרות שהלהקה היא נוצרית, וזה מתבטא גם בטקסטים שלה, אין בה משהו שמרגיש מאולץ או מטיף מידי, זה מרגיש יותר כמו קונספט במילים ולא כמו להקה שעומדת על דוכן ההטפה, אני יכול רק לומר שחבל ולא עושים יותר אלבומים כאלו, זה מייצג בעיני הרבה ממה שהיה יפה במטאל של שנות השמונים ושנעלם מעולמנו כמעט לחלוטין.
אלון מיאסניקוב
