2006-11-12
הלהקה השבדית הזאת היא עוד תוספת למאגר להקות הדום הקודרות של Peaceville, בשורה אחת עם להקות כמו
Anathema ו-
Novembre, הפעם עם שירה נשית שבה משולבים מידי פעם קולות גבריים, מוזיקלית עם עושים מיקס של כמה סגנונות, עגמומיות דומית עם גיטרות מונמכות של מטאל מודרני, כל זה בשילוב עיבודים תזמורתיים, חלק מהזמן זה עובד, אבל רוב הזמן, לצערי, זה נשמע מעושה ומבולבל מידי.
שני השירים החדשים הם מהסוג השני, חסרי כיוון, מוצפים ביותר מידי כיוונים, למרות השירה הנשית המוצלחת וזאת הגברית שגם לא רעה, זה פשוט לא עובד כמו שצריך. דברים סוף סוף מתקתקים בשיר השלישי – Thanks To You, שמכיל עבודת תופים אנרגטית מצוינת, וליינים חזקים במיוחד של שירה, השילוב התזמורתי עובד כאן וזו בהחלט תערובת מדכאת אך מענגת.
השיר שאחרי – Second And Last But Not Always מראה את אחת הבעיות של הלהקה, היא מנסה להיות גם להקת רוק ולזכות להצלחה במיינסטרים, וזה מתבטא במלודיות הנוחות והקלות להבנה שמוחדרות לשיר, אין ספק לגבי הכישרון של חברי הלהקה בשיר כזה, אבל יש תחושה שהם מנסים חזק מידי ושהמטרה היא לעשות שיר מלודי דכאוני ולקלוע לכמה שיותר טעמים, פשוטים ככל שיהיו- וזה חבל. העובדה שהשיר הוא גם הסינגל הראשון מהאלבום מסגירה את הלהקה.
השיר שאחרי – Reveling Masses – הוא עוד שיר לא רע, שילוב של עיבוד תזמורתי בדיכאון הכללי של ההרכב, זה בהחלט נשמע טוב, אבל זה לא מוסיף שום דבר חדש למיקס, וזהו, בגדול, שורש הבעיה של כל האלבום. הלהקה עושה מוזיקה לא רעה, הם מנגנים טוב, אבל אין כאן גיוון, רוב השירים נשמעים זהים אחד לשני, והם מנסים קשה מידי ליצור רושם מסוים שהופך למשעמם חלק מהזמן, וזה חבל
אלון מיאסניקוב
