ביקורות
2006-09-12
Endstand הצליחה להוציא אלבום שבשמיעה ראשונה אולי נשמע דל, רפטטיבי, ובאופן כללי לא מעניין באופן מיוחד אבל ככל ששומעים אותו יותר ככה מקבלים פתאום מילוי מעניין בבסיס ההארדקור של עוגת הספוג שהלהקה מכינה. מילויים כמו קרם של פוסט-הארדקור ב- Counting the days או אגוזים שוברי שיניים ב- Right from the start בסירופ של גרוב, ובאופן כללי ארומה של שוקולד מריר איכותי שמגיע מכיוון הבס המורגש היטב לאורך כל האלבום. נשמע מעורר תיאבון? ובכן, אפשר להפסיק לרייר, יש יותר בסיס ממילוי...
Endstand היא להקת הארדקור פינית שמתרכזת בעיקר בלעשות אולדסקול הארדקור ישיר עם נטיות הארדקור-פאנק לפרקים, עם תוספת של לידים קליטים שיוצרים את אותם hooks שכל כך נדרשים באלבומים מייגעים כמו זה. הלהקה הרוויחה לעצמה שם טוב ע"י סיבובי הופעות חוזרים ונשנים באירופה במהלך עשר השנים האחרונות ועכשיו הם חוזרים עם אלבום אולפן שלישי.
The time is now פותח ב- Way out, שיר מופשט עד העצמות עם הרגשה מאוד בסיסית וגסה עקב השימוש בהפקה פשוטה ככל האפשר. הריפים המלודיים (אותם hooks שהוזכרו קודם) נכנסים כבר בשיר הבא, Whatever it takes, ומקבלים נפח גדול אפילו יותר ב- King of drama בגלל הדינאמיקה בין שתי הגיטרות.
נקודות השיא כאן הן These scars won't heal התובעני, שכולל בתוכו הרבה ברייקים ואת התיפוף הטוב ביותר בכל האלבום (שני דברים שהופכים אותו לדינאמי ביותר, ומכאן גם המעניין ביותר), ו- Sometimes dream might come true שבו מספיק השוני בבתים והניגוד שנוצר ביניהם לבין הפזמון כדי השיר יוכל לעמוד בפני עצמו מחוץ להקשר של האלבום.
אם לחזור לבסיס, להאזין לאלבום הזה במלואו זו לא הדרך הטובה ביותר לקבל את הרושם הנכון על הלהקה; האלבום כמקשה אחת מייגע, לא מעורר עניין ובאופן כללי נראה כאילו הוא מכוון יותר למעריצי הלהקה – שכנראה רוצים לא רק לראות את הלהקה בהופעות אלא גם לשמוע אותה בנוחות של הבית.
אולי באמת לראות את Endstand מופיעים תהיה חוויה יותר ממריצה ומכאן גם משנה-דעות, שתהפוך את האלבום הזה לרלוונטי, אבל עד שזה יקרה האלבום כנראה יישב וימשיך לצבור אבק מחוץ למערכת שלי.
עופר ויינר
