2006-09-02
אלה שאוהבים את מיוז מתים עליו, המבקרים מהללים אותו, הטלוויזיה והרדיו משמיעים את הסינגלים ממנו בתדירות גבוהה - Black holes and revelations, אלבומה הרביעי של מיוז, נמצא בכל מקום עכשיו; ואני, כמו כל המוזכרים לעיל, כבר מזמן לא יכול להפסיק לשמוע אותו.
מיוז ממשיכים בדיוק מאיפה שהפסיקו, מדובר בצעד הטבעי הבא בהתפתחות מ- Absolution של 2003, כאשר אפילו הכותרת מדגימה את התזה הזאת (Black holes and Revelation על משקל Butterflies and hurricanes , אחד הסינגלים מ- Absolution, שברטרוספקטיבה נראה כמו סימן לבאות).
מתחילים עם Take a bow דמויי האינטרו, שמלא באותם אפקטים אלקטרוניים וארפג'יואים שסולן הלהקה מת'יו בלאמי כל כך מחבב. יש לשיר מסר פוליטי חזק, אבל בתקופה שבה כל להקה שנייה נותנת את דעתה האנטי-מלחמתית/אנטי-בוש זה נשמע קצת טריוויאלי –אף על כן, הוא בנוי בצורה מושלמת ומשרה את האווירה באלבום באופן לא פחות מושלם.
האלבום פשוט מלא בלהיטים פוטנציאלים. Starlight כבר הספיק לקבל מעמד של שיר נטחן בתחנות הרדיו וערוצי המוזיקה בטלוויזיה, ואפשר להבין בקלות למה... לא, זה לא רק בגלל שמאחורי הלהקה עומדת Warner Bros הענקית – זה פשוט שיר מעולה; הקול של בלאמי חד וחלק, כל כך אמוציונאלי בדרכו הייחודית, והקלידים הקסומים יחד עם הבאס רווית האפקטים והתיפוף הפשוט אך מתוחכם של Dominic Howard (או פשוט Dom) – פשוט אי אפשר להוציא אותו מהראש.
זה אותו סיפור עם Supermassive Black Hole, הסינגל הראשון מהאלבום, שבהתחלה היה נשמע לי מושפע מלא אחר מאשר כוכב הפופ לשעבר פרינס – דבר שבאיזשהו מקום איכזב, כיוון שזה היה הרושם הראשון שלי על "האלבום החדש של מיוז" בזמנו – אבל אחרי עוד ועוד שמיעות גם הוא נתקע לי עמוק בראש והבנתי שיש בו הרבה יותר מסתם דמיון לשיר של פרינס, יש כאן סגסוגת טובה של פופ fאנקי יחד עם רוק אלטרנטיבי בלגי (שמות כמו
dEUS,
Soulwax או
Millionaire אולי יצלצלו מוכר למישהו).
השפעות שנויות במחלוקת נוספות אפשר למצוא ב- Map Of The Problematique והפעם מדובר ב-
Depeche Mode , להקה שאני לא סובל משתי סיבות עיקריות... אחת היא השירה של David Gahan והשנייה היא סאונד האייטיז הדוחה שיש לה...ובכן, מיוז הצליחה לפתור את שתי הבעיות הללו בשיר הזה – הם לקחו את האלמנטים הטובים כמו ריבוי השכבות, הפזמונים המקהלתיים-גותיים-משהו, דמיון למוזיקה אלקטרונית ותיפוף בומבסטי, והשאירו בחוץ את הפחות טובים – כמו הקול של Gahan והסאונד באופן כללי – ויכולים לעשות את זה לכל שיר אמיתי של Depeche Mode מתי שרק ירצו.
ארבעת השירים הבאים זורמים מאחד לשני בצורה טבעית ביותר (בכלל, האלבום כולו זורם מעולה). Soldier's poem הוא בלדה דמויית-oldies (דומה באופן כלשהו לשירים רגועים אחרים של הלהקה, כמו Unintended או Blackout), העוקב לו Invincible נבנה באיטיות ובהדרגתיות עד שבערך ב- 2:25 הוא לוקח פנייה ונהיה חי יותר אבל עדיין משאיר מעט מתח- שנשבר בתורו על הליד של הבאס בערך ב- 3:23 – משם והלאה זו פשוט אקסטזה טהורה. האקסטזה ממשיכה ב- Assassin התזזיתי (שמזכיר קצת את Stockholm Syndrome מ- Absolution וגם מחזיר אותנו לאזכור של דפש מוד) בעל הערך המוסף של שילוב מעניין בין הקולות וליריקה חזקה.
Exo-Politics, השיר הבא, מגיע יותר מהכיוון של אינדי-אלטרנטיבי-גאראג' (בדומה לחומר המוקדם שלהם או ל- The Small Print מ- Absolution) והפעם הליריקה בו עוסקת בחייזרים ותיאוריות קונספירציה. מדובר בעוד ממתק קטן וממכר.
שלושת השירים הנותרים מספקים גם הם את הסחורה, בין אם מדובר ב- City Of Delusion והסצנות זורו שהוא מעלה בי בעזרת הפריטה על הגיטרה והחצוצרות או Hoodoo הרגוע יותר, הפשוט והמתוזמר היטב, שבקלות אפשר להכתיר אותו בתור השיר הכי מעורר רגשות באלבום, שמכין את השטח לגראנד פינאלה עם Knights Of Cydonia – שיר שבאמת רוקם סצנות... או יותר נכון סצנה ספציפית של שלושה Space Cowboys ספציפיים דוהרים אל עבר השקיעה בערבות של מאדים.
זה חייב להיות האלבום הכי אקספרימנטאלי ש- Muse שחררה עד היום, למרות ש- Absolution קרוב מאוד במקום השני; כל ההשפעות והניסויים מתחילים כבר מהשיר הפותח ושזורים לכל אורך האלבום בדיוק במינון הנכון – וכך נוצר האלבום האקספרימנטאלי ביותר אך גם הנגיש ביותר שלהם.
מיוז הצליחה לשחרר אלבום מדבק עם מלודיות שישארו תקועות לאנשים במוח – אלבום שאפשר לסקור מבלי להזכיר את
Radiohead אפילו פעם אחת. הלילה הזה כולו Muse.
עופר ויינר
