2006-07-24
מהרגע שידעתי שיוצא אלבום חדש של סוניק יות' המילה ציפייה קיבלה משמעות חדשה, סוניק יות', אחד ההרכבים האלטרנטיביים הטובים יותר והמשפיעים יותר שהתקיימו אי פעם, וכל אלבום שלהם דאג להצדיק מחדש את הקיום שלהם ואת המשך פעילותם,קצת שונה אבל תמיד עם הטעם המוכר והאהוב.
פחות מחמש שניות לאחר תחילת האלבום שנפתח בשיר המצויין "Reena", עם קצב שזז מבינוני פלוס למהיר,Kim Gordon כבר מצהירה במיקרופון "you keep me coming home again",בזמן שהיא מגובה בסאונד גיטרות המלוכלך והעבה שלהם, ובערך שרה את מה שהלב שלי חושב. הסאונד של סוניק נשאר נאמן לעצמו, הפעם קצת רגוע יותר, ומזמין יותר, בקלות מצטרף למאין טריו של Sonic nurse ו Murray street שמקבלים מאין חיבור לא ברור אבל קיים.
חלק מהקסם של סוניק יות', שקיים גם פה הוא לעשות מאין בלאדה, אבל לתת לה משקל רגשי עמוק יותר, ומעניין יותר מרוב הבלאדות שנכתבו, שירים כמו do you believe in rapture שהוא שיר פוליטי לחלוטין, שמוגש על ידי הקול המחוספס אבל מזמין של Thurston moore ששואל את עצמו ואותנו אם אנחנו מאמינים בתחושת עילוי, או בהזדמנויות שונות, ואתה מתמכר, יחד עם כל פריטת גיטרה שנותנת לצליל לעבור דרך האוזניים המוח ואז יורדת לאורך כל עמוד השדרה שלך.
Tourquoise boy ו- Pink steam הם שני קטעים יותר פתוחים שהם חתומים בסאונד היותר מוכר והישן של סוניק יות', כאשרPink steam הוא סוג של ג'אם נפלא ומשכר. Sleeping around ו- What a waste הם מפגן נהדר של התופים והגיטרות עם החספוס היפה הזה שכל כך מסמל את סוניק.
האלבום הזה הוא אלבום מעולה, אנחנו מקבלים מה שאנחנו אוהבים מסוניק יות' והם נותנים מה שלהם נוח לתת ולכתוב בימינו, קצת פחות הרפתקני מדברים קודמים שלהם, אבל עדיין מהפנט ויפיפה, ועוד אלבום נהדר בשרשרת הדיסקוגרפיה של אחת הלהקות היחידות שמצליחה להכניס אקספרמנטליות ונויז לתוך שירים בכאילו שזה הדבר הכי הגיוני ובנאלי לעשות, אבל אצל סוניק יות' שקיימים עכשיו בערך 23 שנה, המילה בנאלי היא לא בלקסיקון, אולי בגלל זה הם עושים מוזיקה כל כך מצוינת.
רועי פוברצ'יק
