2006-07-19
אין ממש צורך להציג את הלהקה הקנדית הזאת, החצי השני באישיות של
דווין טאונסנד, כיוון שהרבה אנשים נתקלו בה כנראה תוך כדי החיפוש אחרי "הלהקה הכבדה ביותר" (או יותר נכון נתקלו באלבום הקודם שלה Alien), אחרים הגיעו אליה דרך האלבומים של אותו דווין טאונסנד או אלה שהוא השתתף או הפיק, ויש את אלה שהגיעו סתם ככה.
האלבום החמישי של SYL פוגע באוזניים בלי לחכות, בדיוק כמו שהיה בקודמים שלהם, אבל עם טוויסט קטן בעלילה; שלא כמו ב- Alien הסופר כבד מ-2005 או ב- City התעשייתי מ-1997, The new black תוקף גם אזורים אחרים.
האקסצנטרים הקנדיים מעולם לא היא להקה שקל להקשיב לה, אך גם לא היו כל כך להקה שהיא ממש מטאל (או אינדסטריאל, או כל דבר אחר לצורך העניין); תמיד היה שילוב בין ביטויים שונים של אגרסיביות, של מוזרויות, של אי-שפיות ושל כבדות. באלבום הזה יש אלמנט חדש שבולט – מלודיה.
הריפים הט'ראשיים של הפותח, Decimator, קצת מטעים; כיוון שהליד והקול הנקי של טאונסנד לוקחים את השיר לכיוון אחר (שאפשר לתאר כנסיעה קסומה, בעיקר בגלל האפקט על הקלידים, ברכבת הרים עם סיבובים ופיתולים שמעלים את כוח הג'י לרמה אינטנסיבית).
You suck קרוב הרבה יותר למה שאנחנו מכירים ואוהבים מ- SYL, ג'ין הוגלאן עושה מהתופים מכונת ירייה בזמן שטאונסנד מתאים את הקולות המשוגעים שלו למילים הספק מגוחכות (זה הפזמון שמגיע לו רוב הקרדיט בשיר הזה). Antiproduct נכנס בלי אזהרה, בדיוק כמו ש- You suck נכנס, אבל יש בו טעמים שונים – בהשראת
Mr. Bungle אולי – והאיטיות היחסית שלו, בהשוואה לחומרים של Strapping בדר"כ, לא פוגמת במעמד שלו כאחד מהשירים הטובים ביותר.
נקודות שיא אחרות הן Far beyond metal, עם הריפים והזרימה המעולים (דווין ממש פגע בול עם המלודיות הקליטות והופעת האורח של Oderus Urungus סולן להקת Gwar), ו- Fucker שבו מתארחת זמרת קנדית בשם Bif Naked ועושה מעין חיקוי של דווין בשירה על בסיס של ההלחנה המצוינת.
ברור לגמרי שאלבומי הסולו של טאונסנד חדרו לכאן, לצד השני שלו, אולי בתור סוג של השלמה עצמית ואולי סתם כי הוא מזדקן ובספק לגבי המשך הפעילות של Strapping – אפשר לשמוע את זה לאורך כל האלבום (את ההשפעה, השמועות על הפסקת הפעילות הגיעו רק לאחרונה; ב- Antiproduct, Monument, Hope ו- Almost again זה הכי בולט.
גם הבחירה לסגור את האלבום עם הצמד Plyophony ושיר הנושא The new black יש בה בגו. Plyophony הוא אינטרו עם שמעביר תחושת דריכות, על סף הארה, דרך הכלים הרגועים יחסית והסאונדים האלקטרוניים שמלווים את השירה הצלולה, המוביל לריף/קצב העוצמתי של The new black. הלהקה לא איבדה את הייחוד שלה, אבל דברים השתנו (ולא בהכרח לטובה).
The New Black הוא עוף מוזר בקטלוג של Strapping Young Lad וגם במטאל באופן כללי, הוא דומה להרבה דברים אחרים אבל שונה בתכלית. אפשר להגיד שזה הדיסק שאחרי השיא, ניסיון לחרמן מחדש אישה אחרי שחוותה שרשרת אורגזמות – זה לא יעבוד אלא אם היא נימפומנית, בדיוק כמו שהאלבום לא יתעלה על קודמיו. מיועד לאלה מכם או מכן שיש להם כושר טוב.
עופר ויינר
