2006-06-19
זה ללא ספק אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם בשנים האחרונות. העובדה שהלהקה כוללת שני חברים לשעבר מלהקת הפאוור מטאל
Lost Horizon כבר הייתה סיבה מספקת להתרגשות, אבל העובדה שאחד מהם הוא דניאל היימן, אחד מסולני המטאל המלודי הגדולים ביותר שידע העולם, כבר גרמה לי לפיק ברכיים כשהאלבום סופסוף נחת בידי. אני שמח לומר שלא התאכזבתי, להיפך, מדובר כאן באחד מאלבומי המטאל המלודי הטובים ביותר שיצאו ב 2006, וכזה שעושה שימוש נהדר בכישרון האדיר של היימן, מה שכן, למי שציפה לעוד Lost Horizon בגלל הנוכחות של היימן והגיטריסט של Lost לשעבר פרדריק אולסון – אין דבר רחוק יותר מהמציאות.
בשעה ש- Lost היו פאוור מטאל מוקצן שנשמע כמו
Manowar על ספידים, Heed לוקחים דברים בכיוון הרבה יותר מחושב, הרבה יותר מתוחכם מצד אחד ופשוט מצד שני, המוזיקה כבדה, על סף הט'ראש חלק מהזמן, אבל היא עושה שימוש בריפים בסיסים עם סאונד מודרני שיתאימו גם למי שלא ממש מעוניין בפאוור מטאל ובקיטש, למען האמת, מוטיב הקיטש בלהקה נוטרל כמעט לגמרי. השמות שהומצאו לחברי ההרכב בשעת עבודתם ב- Lost Horizon, דברים בסגנוןIntergalactic Masturbator או Bionic Spermulator - בוטלו, גם צפיפות היתר של הלידים והליקים והברייקים בוטלה, מעכשיו זה שירים מתוחכמים, אך עם זאת פשוטים במבניהם, כל שיר ידבק למאזין בראש אחרי שמיעה או שתיים.
האלבום נפתח עם "I Am Alive" הגיטרות של אולסון נשמעות מודרניות בהרבה מהמטאל המסורתי של Lost, גם הסאונד הרבה יותר חיי ופחות מלוטש, השירה של היימן היא כרגיל הדובדבן שבקצפת, רק שהפעם במקום להפגין את המנער הבלתי יאומן שלו בכל רגע נתון, הוא לוקח דברים לאט ורק מידי פעם מרביץ את אחת הצרחות מרעידות המיתרים שלו.
השיר הכי חזק באלבום לדעתי הוא Enemy, יש כאן קצת פאוור מטאל אבל זה הקול של היימן, כרגיל, שמשאיר את הרושם העז ביותר, פזמון שיישאר בראש להרבה זמן אחרי שהשיר נגמר.
אני חייב לומר שהציפיות שלי היו גבוהות במיוחד לקראת האלבום הזה, ולמרות שקיבלתי משהו שהוא שונה לגמרי ממה שציפיתי לו, ממש לא התאכזבתי. זה אחד האלבומים החזקים ששמעתי השנה ואלבום חובה לכל חובב מטאל מלודי.
אלון מיאסניקוב
