2006-06-18
זה ללא ספק האלבום החדש של טול, לא זיוף שעשו מעריצים בעלי חוש הומור מפותח ובטח שלא זיוף שעשו חברי הלהקה בעלי חוש ההומור המפותח, הדיסק עצמו עם האמנות של
Alex Grey ואולי רעיון עיקרי על נקודות מבט שונות (תזה שנתמכת גם ע"י הליריקה וגם ע"י עיצוב העטיפה), הצעד הטבעי הבא מ- Lateralus של 2001.
הרבה ספקולציות באו עם 10000 Days (או כמו שחלקנו קוראים לו 10K Days), החל מפירוש השם שלו – שיש האומרים שקשור לאימו המנוחה של מיינארד ג'יימס קינן (סולן הלהקה), אשר סבלה משבץ שהשאיר אותה משותקת חלקית עד למותה 27 שנים לאחר מכן (27 שנים הן בערך עשרת אלפים ימים) – וכלה בכמות ההשפעה שתהיה ל-
Meshuggah על טול כיוון שהשתיים היו בסיבובי הופעות יחד לפני שהתחילה העבודה על האלבום; יש סוג של טון ישיר דמוי meshuggah בחלק מהשירים, במיוחד ב- Vicarious וב- The Pot, אבל בטוח לומר שהיישות אשר השפיעה על טול הכי הרבה כאן היא למעשה טול.
Vicarious , הפותח, חד ובהחלט ישיר עם הליריקה שמותחת ביקורת על תוכניות הריאליטי בטלוויזיה (או הטלוויזיה בכללי) או על הדרך שבה אנשים מעדיפים לצפות בחייהם של אנשים אחרים על לחיות את שלהם (אלה רק חלק מהפירושים).
Jambi הקו(פ)צני עוקב, כמעט ממשיך את הריפים של הפותח, כמו גנראטור חירום שנדלק בדיוק כשחשבת שהאלבום מת לך; השיר הזה בהחלט מדגים את ההתקדמות הטבעית שהוזכרה למעלה.
בנקודה הזו, יהיו כאלה שיגידו שהאלבום באמת מתפגר פתאום, עם הצמד של Wings for Marie, Pt. 1 ו- 10,000 Days (Wings, Pt. 2) , אבל אני טוען אחרת.
השוואה ל- Parabol ו- Parabola מלייטרלוס צצה, אבל מהר מאוד מתפוררת... הפעם מדובר באיזו אווירה מעגלית אינסופית (כמעט גובלת בפינק פלויד), עם כל מה שבא עם המילה פרוגרסיב (חזרה על אלמנטים ומלודית או שינויים קלים בהם, דינמיקה, רמיזות למלודיות ולריפים וכו'); שני החלקים של Wings יכולים להתפרש ככאלה שנכתבו על אימו המנוחה של קינן, Judith Marie Garrison, אולי בתור חרטה והשלמה עקב אזכורים שלה בשירים אחרים של טול ושל A Perfect Circle, כאילו השלים קינן עם נקודת המבט הנוצרית שלה (או בכללי, כל אדם רשאי לנקודת המבט שטוב לו איתה); יכול להיות שזה בכלל הפוך, אי אפשר לדעת במקרה של קינן.
The Pot, שעוסק ב.. נו.. אתם יודעים במה, מלא בגרוב ונשמע כל כך טרי, עם השירה של מיינארד שדוחף את עצמו עד הגבול (והגבול הוא דבר טוב); זו לא הפעם הראשונה שהלהקה הזאת נוגעת בחומרים-מרחיבי-תודעה ובהשלכות של השימוש בהם, והם ממשיכים להתעסק בנושא (אולי בצורה הטובה ביותר שלהם עד היום) – לא לפני Lipan Conjuring הקצר, שמזכיר יותר מכל שיר עבדים עם הניחוח השבטי שיש בקולות ורשרוש השלשלאות – בצמד השני באלבום, Lost Keys (Blame Hofmann) (שבו הקשר ל
דוקטור אלברט הופמן, , אבי ה- LSD נראה יותר מאפשרי) ו- Rosetta Stoned; בראשון הפידבק של הגיטרות נמתח כמעט עד כדי סאונד של סירנה שמלווה בפריטה דיי פשוטה של גיטרה, והתוכן שלו הוא שיחה בין רופא לאחות על אחד החולים בחדר המיון, מדובר בעצם באינטרו ל- Rosetta Stoned אחוז-השיגעון שבו הגיטרות נשמעות מלאות/עבות/שמנות כל כך בזמן שקינן הולך על מגוון קולות אה-לה-מייק פאטון.
Rosetta Stoned מסופר מנקודת המבט של החולה (או המסומם, אם תרצו), וחושף סיפור דיי נוירוטי (או פשוט טריפ רע, או שמא טריפ טוב?) על חייזרים, קונספירציות ממשלתיות, ממתקים, נבואה, כימיה, תנוחות עובריות, הנבחר, העברת מסרים, ו מספיק כדי לגרום גם לכם לחרבן במכנסיים.
אחרי חוויה כזאת הדבר שהכי יעזור לי זה לנוח, ו- Intension הוא בדיוק מה שהייתי צריך... ליין של הבאס שנמוך ואיטי מספיק כדי להביא למצב היפנוטי, איזושהי מנטרה ספק דתית ואלמנטים אלקטרוניים דמויי טריפ-הופ לקראת הסוף – זה חוסר שפיות רגוע ועדין, הסוג שיהיו לכם טריפים טובים יותר איתו. אבל זה לא כל מה שיש בשיר הזה, כיוון שאם שומעים אותו מהסוף להתחלה אפשר למצוא בו גם מסרים סמויים שיכולים להיות או חלק מהבדיחה או חלק חשוב למשמעות של השיר.
ההפתעה באלבום הזה באה מהכיוון של Right In Two, בדיוק כשחשבת שאין להם כבר כוח לתת עוד שיר כמו אלה בלייטרלוס, עם כמות נכונה של אקספרימנטליזם, ועם כמות נכונה של כבדות וקלילות – מסתבר שיש להם כוח.
כדי לסגור את העסק אנחנו מקבלים את הנויז המתגלגל של Viginti Tres (שפירושו 23 בלטינית), עם רעשים סטטיים שנבנים לצד איזה קול רובוטי. יש סברה שאומרת שהאלבום הזה הוא למעשה החלק השני של לייטרלוס, כך שהשיר Viginti Tres הוא למעשה השיר ה-23 (אם מחברים את שני האלבומים, ולא מחשיבים את Faaip De Oiad בתור שיר בפני עצמו)
ספקולציה נוספות לגבי האלבום היא שאפשר לשמוע את Viginti Tres ואחריו את Wings for Marie, Pt. 1 תוך כדי ש- 10,000 Days (Wings, Pt. 2) מתנגן (מבחינת הזמנים זה משתלב) וככה מתקבל שיר חדש, מעין מגהזורד של טול.
זה מסכם את הביקורת ואת הספקולציות...או שלא...
עופר ויינר
