2006-06-18
אני לא חושב שהייתה פעם אחת שאדי וודר וחבריו ניסו לעשות מוזיקה כדי לרצות את המעריצים שלהם, האמתי שאני לא בטוח שהם כל כך חיפשו מעריצים מהתחלה, אבל בימינו מסתבר שאין להם דרך לא להצליח אצלם, המעריצים האדוקים של פרל ג'אם יהיו איתם כנראה בכל פורמט, שלב, ובוטלג, האלבום החדש, בהחלט מזכיר לכולנו למה.
האלבום החדש שעונה לשם הפשוט Pearl jam הוא סוג של חזרה מרעננת לשורשים, אחרי דרך מפותלת ורבת חוויות שעברו מאז אלבומם הראשון והמופתי Ten הם נותנים תחושה קלה של לחזור הביתה, עם תחושה של אנרגיה מחודשת, טריות, הנאה והרגשה מתמדת שפה הם מרגישים בנוח בעור של עצמם.
רביעיית השירים הראשונים באלבום (שכוללים בתוכם את הלהיטים Life wasted, World wide suicide) הם חזרה מצוינת לסאונד החי המקורי של הלהקה, אדי וודר מוכיח פעם נוספת שהוא אחד הקולות הטובים בעולם הרוק של ימינו, יחד עם הגיטרות הבועטות שמשחררות ריפים ממכרים אחד אחרי השני.
מבחינת חומרים באלבום, הוא די מתחלק לשני חלקים, עד שיר חמש (Marker in the sand) ואחריו, ההתחלה יותר מתפרעת בעוד החצי השני נותן קטעים יותר משולבים וקצת יותר מגוונים, השיר עצמו marker in the sand מקבל קצת משני הצדדים, בתים קשוחים, ופזמון סוחף בלי להיות מתקתק מדי.
אחריו מגיע Parachutes שמהול בתחושת ביטלס, בערך כמו שהקאוור של אדי וודר ל- You've got to hide your love away (מהפסקול של הסרט I am sam), גם במלודיה וגם במוזיקה, ונותן הפסקה יפה מהדיסטורשנים. רשימת השירים המומלצים פה מתארכת עוד ועוד לרוב הפלייליסט של האלבום (אבל בשביל המצפון אני אזכיר את Unemployable הדיסטורשני המצויין, אתGone שמביא את וודר כמו שאנחנו אוהבים לשמוע עם הרבה מרווח לקול העמוק והממכר שלו ואת Inside job שסוגר את האלבום בצורה מושלמת, - לדעתי גם החזרה ל Wasted life לקראת סוף האלבום היא חזקה, ומחברת את האלבום ביחד ומחזקת את התחושה שזהו אלבום כיצירה אחת).
כמובן שאי אפשר להתייחס לאלבום של פרל ג'אם בלי להזכיר את הכתיבה המצוינת של וודר, אין ספק שכתיבת המילים שלו היא מהטובות שיש, עם שירים כמו Wasted life שפונה לכל כך הרבה אנשים בבת אחת, המחאתיות שיש ב- World wide suicide והרגש שנשפך מ-Gone הליריקה היא חוויה בפני עצמה.
אין מה להגיד, 15 שנה אחרי אלבומם הראשון, שהוא גם אחד הקלאסיים והמוצלחים, הלהקה הזאת נשמעת רלוונטית וחמה מתמיד, באלבום שחוזר לשורשים ומזכיר לנו איך רוק טוב היה נשמע בניינטיז.
רועי פוברצ'יק
