2006-06-13
העטיפה של האלבום של רובי קווין (Quine) בערך מספרת חצי מהסיפור, דמות קצת הזויה, גבר עם נטייה למחוות פיזיות נשיות למדי, ובעיקר
דיוויד בואי, של שנות השבעים, עם דגש על זיגי סטארדסט, המוזיקה שעוקבת אחרי המבט הראשוני על העטיפה, מוודא את הנאמר לעיל.
רובי קווין, הוא הזמר/ גיטריסט של להקת הגליטר-גות' Sex with lurich , והפרוייקט הזה שלו אינו שונה בהרבה ממנו, גם פה אנחנו מקבלים סצינות שמזכירות בעיקר מוזיקה של B- movies וסרטי קאלט (אל תתפלאו אם השם "מופע הקולנוע של רוקי" עולה לכם לראש), והרבה גלאם רוק דיוויד בואי סטייל.
בשנים האחרונות יש טרנד של רטרו לסאונד של שנות השבעים, מלהקות כמו
The White Stripes או
The Strokes וכדומה, שכולם מנסות להגיע לאותו סאונד מלוכלך וקוסם של שנות השבעים, עם הלכלוך והסאונד החם של פעם, ה-White stripes עשו את זה יפה באלבום המופת שלהם Elephant בכך שהקליטו אותו על ציוד הקלטה ישן, אך גם שם הלכלוך עשוי בצורה מקצועית ומהודקת, במקרה של הברברלטונס, הם מצליחים לתפוס לא רק את הלכלוך החמים של שנות השבעים, אלא את המהות שלו.
בזמן שכולם עסוקים לעטוף את המוזיקה שלהם כשלם באותה הפקה כביכול ישנה, פה הם תופסים כל כלי עם הסאונד המדויק שבוודאי היה מקבל שלושים שנה אחורה, הסאונד תופים המדויק שאפשר למצוא בזיגי סטארדאסט, הגיטרות עם הפאז המלוכלך ואפילו הצליל הנקי של הגיטרה גורם לדמיין את האולפנים של פעם.
הקול של רובי, מזכיר כמו הרבה דברים אחרים פה את דיוויד בואי, ובנגיעות מסויימת קצת את בוב גלדוף של Sex age and death, ויחד עם שאר הכלים הוא בונה את המהות של אותה מוזיקה שאותה הוא מנסה לחקות לתקופת הזוהר של הגלאם-רוק של תחילת הסבנטיז ומחזיר אותנו אחורה, אם לא הייתי יודע את תאריך היציאה של האלבום הזה הייתי יכול להישבע שהוא מאותה תקופה.
החומרים עצמם באלבום, יקסימו בעיקר את מי שאהב באמת את אותה תקופה במוזיקה, ולא סתם נדלק על טרנד הרטרו, כי פה לא תשמעו גרסת גיטרות עצבנית סטייל Is this is it של הסטרוקס, או
The Vines אלא הגלגול מחדש של אותה תקופה, מה שמראה שרובי עשה שיעורי בית, ולא רק אוהב את השירים של פעם, אלא ממש למד אותם, והבין את המהות של אותה תקופה מוזיקלית ולירית.
שירים כמו Hellhound הגס יחסית, ו- Underwater dream world יחזירו אתכם אחורה בחיוך.
למרות נקודות ההשוואה הרבות לאלבומי מופת, האלבום אינו יצירה שכל אוסף ביתי חייב להכיל, אלא בעיקר עושה חשק לשמוע את אותם אלבומי מופת, ומיועד בעיקר למי שממש אוהב את התקופה ההיא של הגלאם רוק האמיתי, מי שלא מעריץ הדוק של דברים כמו מופע הקולנוע של רוקי, או זיגי סטארדאסט אולי יתקשה להתחבר לסגנון. מומלץ לנסות ואז להחליט לבד, כי במקרה הרע, תחליטו שאתם רוצים לשמוע את הדברים המקוריים מהתקופה, במקרה הטוב, תתאהבו .
רועי פוברצ'יק
