2006-04-03
Arcturus היא אחד מאותם פרוייקטים שמעורבים בהם חברים בלהקות בלאק מטאל שונות ומשונות (בערך באותה הליגה של
Vintersorg ו -
Winds) המראים את הצד האוונגרדי/סימפוני/אווירתי של אותם מוזיקאים – במקרה הזה מדובר בתוצר המוחות של Steinar Johnsen (המוכר בתור Sverd) ו-Jan Axel Von blomberg (המוכר בתור Hellhammer) – מבלי לשכוח את הבסיס המטאלי שלהם.
זה האלבום הראשון של הלהקה בלי Kristoffer Rygg (מ-
Ulver) והיעדר הנוכחות שלו הוא הדבר הראשון שמורגש.
מי שנבחר למלא את העמדה הוא Simen Hestnæs – בחירה שאני מתקשה לעכל, כיוון שהקול-מזכיר-החבובות שלו איננו בדיוק כוס התה שלי (לדעתי הוא נשמע טוב יותר על הבאס וקולות הרקע ב-
Dimmu Borgir).
הקול שלו לא יושב לי כל כך טוב כבר בשיר הפותח, Hibernation Sickness Complete; לשיר עצמו יש איזו תחושה עתידנית משהו והקומפוזיציה בו היא כל מה שצריך כדי לפצות על התקרית הווקאלית, דרמטית ומגוונת מספיק כדי לעמוד בסטנדרטים שמצופים מהנפשות המעורבות.
הקטע הבא, Shipwrecked Frontier Pioneer, מראה את היכולת של Hellhammer על מערכת התופים, הוא משנה מקצבים וסגנונות באופן מלכותי כל כך; לעומת Deamon Painter שבו שכבות הקלידים של Sverd הן אלה שתופסות את תשומת הלב ועושות אותו לאחת מנקודות השיא באלבום.
תחושה של פרוגרסיב מטאל ב- Reflections האינסטרומנטלי מראה צד נוסף של ההרכב, בו כל אחד מהחברים בו יכול להראות כיצד היכולת והמגע שלו משתלבים עם אלה של השאר.
החוליה החלשה באלבום היא Moonshine Delirium, אשר למעשה מתחיל בקטע טוב בעל אופי אפל, אבל נכשל כשמגיעים לפזמון; החלקים השונים שמרכיבים את הקטע הזה לא מתחברים אחד לשני טוב מספיק, כלומר כל אחד מהם (כולל הברייק האלקטרוני והברייק הניאו-קלאסי) מעולה בפני עצמו אבל יחד זה לא ממש עובד.
White Noise Monster, העוקב לו, מנחם במקצת כיוון שהוא מראה איך כן אפשר לשלב בין דהירה קדימה לבין אמביאנט לקראת הסוף שלו.
Hupsa סוגר את האלבום בצורה טובה ביותר, עם אווירה של כמעט דום מטאל וליריקה בשפה זרה כלשהי (נורדית כנראה), יש לו ממש תחושה שהגענו לסוף.
Sideshow Symphonies הוא אלבום שיש להקשיב לו בשלמותו, כולל כל העליות והירידות שהוא מציע, עם האוריינטציה לבלאק מטאל והקרבה הגדולה מתמיד לפרוג מטאל שיש בו.
עופר ויינר
