2006-03-29
לא רק דרמה משובחת יוצאת מה- OC (Orange County או בצורה המעוברתת מחוז אורנג', אם אתם מתעקשים) אלא כנראה שגם חלק מהלהקות הטובות ביותר כיום – Bleeding Through היא אחת מהן.
זה האלבום השלישי שלהם ולדעתי גם הטוב ביותר שלהם עד כה, כיוון שיש בו את האיזון העדין בין הצד של הניוסקול ט'ראש המחוספס לבין הצד הרגשני יותר המושפע מסקרימו – מטאלקור שובר, בקיצור.
For love and falling, השיר הפותח, מפציץ במיידי לתוך הפנים עם תיפוף מטורף, שירה מושפעת פנתרה אך דומה יותר לאימו כשהיא נקייה ותוספת של קלידים שעושים אותו ראוי בהחלט לפתוח את האלבום.
הסאונד באלבום נטול רבב; Rob Caggiano עשה פלאים בהדגשה של התיפוף ה"שמח-על-ההדק" של Derek Youngsma במיוחד ב- Confession הגס, ב- Love in slow motion שבלתי אפשרי לא לזוז לצליליו, ו- Return to Sender הגרנדיוזי.
Bleeding Through דבקים במה שהם עושים הכי טוב – מטאלקור, באותה רמה עולמית של
Caliban ו-
Killswitch Engage למשל.
הם מראים מקוריות עם הדינמיקה ב- Tragedy of empty streets ו- She’s gone המרובה בשכבות גיטרה שונות; אבל חוזרים לבסיס הלעוס בשירים כמו The pain killer (עם גיטרות בכיוון נמוך שיוצרות כבדות של קצב שמתקרב לגיל פרישה ולא יכול לראות את הרגליים שלו מפאת הכרס שצמחה לו) ו- Hollywood Prison שחזק אפילו שהוא לא ממש מקורי.
נקודות השיא באלבום הזה הן כנראה Kill to believe, בעל הטמפו המהיר שמראה רוח צעירה אך זדונית יחד עם פזמון נורא קליט, והעוקב לו Dearly Demented מרובה הדמויות (מתארחים בו nick 13 מ- Tiger Army ו- Ben Falgoust מ- Soilent Green), עם הגיטרות שמנסרות במהלכים שוודיים סטנדרטים ומספיק גיוון בקטעים השונים בשיר עד שלא יפתיע אותי לשמוע אותו באיזה רחבת על שם חיות ג'ונגל כאלה או אחרות.
העוקב לשני אלה מתחיל בגיטרה עם אפקט נקי יותר, קצת מצילות והקול הנקי של Brandan Schieppati סולן הלהקה- האם ייתכן שמדובר בבלדה? אכן כן, בלדה מרירה שאפילו יש בה סולו גיטרה שובה.
כדי לסגור את האלבום, שיר הנושא מתחיל במלודיה מוכרת (אבל כזאת שאי אפשר ממש לשים את האצבע על מאיפה היא מוכרת); Marta בונה אווירה נהדר עם הקלידים, השיר הזה שונה מהשאר לא רק בגלל שהוא אינסטרומנטלי אלא גם בגלל שהוא מראה צד נוסף של הלהקה – צד מחושב, מתוכנן ופחות יצרי – אולי עם מסר שאין אמת אחת.
עופר ויינר
