2006-03-29
עברו כמעט ארבע שנים מאז יצירת המופת הקודמת של Canaan,שנקראה A Calling to weakness, ועכשיו הם חוזרים עם אחת נוספת (שאפילו מצליחה להאפיל על קודמתה).
להגדיר את המוזיקה שהם עושים פשוט בתור דום רוק או רוק גותי לא נראה כמו הדבר הנכון כשמתעסקים עם מוצר בוטיק שכזה; למרות שניתן לחלק את השירים כאן לשתי קבוצות: בראשונה יהיו קטעים אווירתיים שונים בעלי חזות של הקדמות (Intro-ים, פחות או יותר) והשנייה בנויה מקטעים שהם שירים גנריים יותר, בהרכב של להקה לכל דבר.
לי נראה שכל זוג של שירים (הראשון עם השני, השלישי עם הרביעי וכו') מהווה יצירה עצמאית.
The wrong side of things משרה אווירה אפלה ומטרידה שעלולה לגרום להתעוררותן של מחשבות מרושעות או פראנויות קשות (המקהלה בסוף הקטע מטה את זה לכיוון הדבר השני) – ממש מימוש של שם הקטע ודרך טובה לעניין את המאזין.
השיר הזה מתחבר לבא אחריו, This world of mine, שבו התופים סוחבים אותך במסע ארוך דרך המדבר; הפה מתייבש, כל צעד קשה יותר מזה שלפניו, השמש הקופחת ביום והקור חודר העצמות בלילה; כבר מהרגע הראשון האלבום הזה מתחבר לעולם הרגשי.
השניים הבאים מציעים את המדבר בלילה (אם להמשיך באותו קו מחשבה); Sterile נותן הרגשה שלמרות הלילה, שהכל ערים ודרוכים לכל רחש דרך השימוש המעולה שיש כאן בכלי קשת עם כוונה ברורה למוטיב אתני מהעולם הערבי; השותף שלו, The possible nowheres, מעמיק במשמעות המושג סוף עם ליריקה מלנכולית וסאונד שהוא טיפה אולדסקול.
אותו קו ממשיך גם בשירים הבאים; הרוח של Fragment #1 הביאה איתה מקהלה גרגוריאנית ו- Senze una riposta (פירוש גס: ללא תשובה אחת) הוא שיר להדליק ולנופף בו במצית, זורם טוב אפילו שהוא באיטלקית, אבל לוקה במיקס לא מאוזן (היה עוזר אם השירה לא הייתה באה על חשבון הכלים).
Fragment #2 בא מכיוון אתני אחר- מהמזרח הרחוק כנראה, יתאים למחול מודרני היטב; העוקב לו, Fragile, יוצק הרהור עצמי והתענות לתוך שיר שהוא אחת מנקודות השיא באלבום.
אפשר לתאר את Fragment #3 בתור הקול של הערבה ואת In a never fading illusion בתור עוד נקודת שיא בגלל תחושת הניכור שהם מצליחים להעביר ע"י התיפוף המינימליסטי, השירה הצלולה כבדולח, התוספת של הרעשים המסומפלים והקלידים שמאגדים ובעצם מובילים את השיר.
הרעשים משתלטים בקטע הנויז המובהק Just another noise, הנמתח למצב טורדני שגורם לאי-נוחות, עד שהעוקב המודע-לעצמו Il rimpianto (בתרגום חופשי: החרטה) מרגיע עם הקול האבהי של הסולן והקלידים האמביאנטים.
לשיר הנושא יש פזמון עוצמתי, עם התוספת של המקהלה הגרגוריאנית-משהו, והוא דיי טוב למרות שהליריקה שלו לא מזהירה (הוא גם שובר את התבנית שהייתה באלבום עד כה, אותה תבנית של אינטרו+שיר שהוזכרה מתישהו קודם), אבל Fragment #4 שבא אחריו הוא בהחלט נקודת אור; בעל אופי מינימליסטי, עם קולות של משחק ילדים (בניב ערבי כלשהו כמדומני) – האווירה שנוצרת כאן היא של מצב דמוי חלום בהקיץ.
הקלידים עם סאונד הוינטג' המלא ב- Never again היו כל מה שצריך כדי לקנות אותי, המלודיה הקליטה והאפקט על התופים סגרו את העסקה.
זה מוביל אותנו לסוף המסע, עם Nothing left, בו אני סבור ש- Canaan הצליחו לשלב את שני הצדדים שלהם בצורה מושלמת; הליריקה מתחברת למוזיקה עצמה, לאפקטים על הכלים והשירה, כאילו באה ממערכת בשלבי גסיסה ועושה את השיר הזה לטוב ביותר באלבום – סגירה בשיא החן.
אני רק מקווה שלא יקח כל כך הרבה זמן עד יצירת המופת הבא שלהם.
עופר ויינר
